ואלה תולדות הרמטכ"לים בפוליטיקה
ואלה תולדות הרמטכ"לים בפוליטיקה

אני מקווה שכאשר הרמטכ"ל הי"ז משה יעלון יושב עם מנהיג מפלגתו החדש הרמטכ"ל העשרים בני גנץ, הוא חולק איתו מניסיונו, עד כמה גדול הפער בין החיים במדים, ואפילו בתפקיד הבכיר ביותר בצבא, לבין החיים הפוליטיים.

כי זאת כבר עובדה סטטיסטית מוכחת: רוב הרמטכ"לים שפנו לפוליטיקה אחרי שהשתחררו, התיימרו להגיע לתפקיד הנכבד של ראש הממשלה, וסיימו ככישלון פוליטי. גם אלו שרשמו הצלחות בחיים הפוליטיים, בראיה היסטורית שמם לא נרשם בהיסטוריה כהצלחה מסחררת.

ואלה תולדות הרמטכ"לים של צה"ל שהלכו לשדה הפוליטי אחרי שפשטו מדים – כמחצית מראשי המטה הכללי לדורותיו.

יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, המפקד האמיתי של מלחמת העצמאות (הרמטכ"ל יעקב דורי היה חולה רוב תקופת המלחמה), נחשב לאורך שנים כתקווה הגדולה של מדינת ישראל. כבר בשנות החמישים קיווה בן-גוריון שידין ייכנס לפוליטיקה, ואולי אפילו יהיה יורשו. כשידין נכנס לפוליטיקה בסערה בשנת תשל"ז, לפני הבחירות לכנסת התשיעית, והקים את מפלגת ד"ש (המפלגה הדמוקרטית לשינוי), הוא זכה ב-15 מנדטים – המפלגה השלישית בגודלה בכנסת – שהתפרקה והתפוררה שנה אחרי הבחירות. יגאל ידין, אלוף מלחמת העצמאות, נחשב לאחד הכישלונות הפוליטיים המהדהדים.

הרמטכ"ל הרביעי, משה דיין, גיבור ניצחון מבצע סיני, כיהן תקופה קצרה בשנות השישים כשר החקלאות, והחותם היחיד שהותיר היה כישלונו בפיתוח זן של עגבניות קטנטנות מסוג 'מונימייקר'. ערב מלחמת ששת הימים, שעה שצה"ל כבר היה דרוך ומוכן, הצטרף לממשלה כשר הביטחון וגנב לראש הממשלה אשכול ולרמטכ"ל רבין את תהילת הניצחון. הוא התגלה ככישלון ביטחוני שש שנים אח"כ, כשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, והיה נשאר בתודעה ככישלון מוחלט אלמלא מנחם בגין שלף אותו בחזרה לתפקיד שר החוץ בתהליך השלום עם מצרים, ובכך הציל מעט מיוקרתו.

יצחק רבין, רמטכ"ל הניצחון של מלחמת ששת הימים, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. בלי להתייחס לעמדותיו הפוליטיות ולתהליכים המדיניים שהוביל, הוא הרמטכ"ל היחיד שכיהן פעמיים כראש הממשלה, והצליח להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה הישראלית אחרי תקופת רמטכ"ליותו. למרות זאת, כהונתו הראשונה כראש ממשלה היתה כהונה כושלת, לא מעט בגלל שהגיע לתפקיד הרם אחרי שכיהן כשר זוטר (שר העבודה) משך חודשיים בקושי, לא פרק הזמן הנדרש ללמוד מה זה עבודת ממשלה. רק אחרי שיצא למדבר האופוזיציוני, ומשם לתפקיד שר ביטחון, קיבל את הניסיון הדרוש לתפקיד ראש הממשלה.

מחליפו חיים בר-לב, מהבולטים במפקדי השיריון בצה"ל בשנות השישים, רמטכ"ל מוצלח במלחמת ההתשה ומי שנשלח להציל את חזית הדרום במלחמת יום-הכיפורים, היה שר בינוני, לא מרשים, הן כשר המסחר והתעשיה והן כשר המשטרה. "הלשונות הרעות מגלגלות, שבענייני סוכר, שמן וקמח דגים, אין מומחיותו סוחטת קריאות התפעלות", כתב עליו בציניות עזר ויצמן בספרו 'לך שמים לך ארץ' (עמ' 299) כשבר-לב כיהן כשר המסחר והתעשיה, אבל ויצמן הוסיף מיד: "...הגבר הזה קורא מלחמה, והגבר לא תופש פאניקה ולא מאבד את העשתונות וכאיש קרב זהו גבר מוצק ומעורר אמון". והגבר הזה שידע לקרוא מלחמה לא התבלט בפוליטיקה, הסתבך בפליטת פה לא מוצלחת ("אם הם לא היו גרים בבית הדסה, הם לא היו נהרגים שם"), סיים את חייו כשגריר ישראל ברוסיה, ונשתכח מלב.

כמוהו מוטה גור, הרמטכ"ל ששיקם את צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהצטרף לחיים הפוליטיים בשאיפה להיות ראש הממשלה, הסתבך בפליטת פה בעייתית ("נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים", כלפי עדות המזרח תומכי הליכוד), כיהן כשר בריאות בשנות השמונים, ובסוף ימיו היה סגן שר הביטחון, אפילו לא שר (ראש הממשלה היה ראש הממשלה עצמו), עד שהלך לעולמו ממחלת הסרטן.  

רפאל איתן, רפול, מהמפקדים המיתולוגים של הצנחנים, הרמטכ"ל הראשון מהצד הימני של המפה הפוליטית, הצטרף לפוליטיקה פחות משנה אחרי שהשתחרר. תחילה בבחירות לכנסת ה-11 בשותפות עם מפלגת 'התחיה', ובהמשך במפלגת 'צומת' העצמאית, שהיתה הפתעת בחירות 1992 עם שבעת הח"כים האלמונים, שאחד מהם עתיד להתגלות בהמשך כעבריין ומרגל איראני (גונן שגב). מפלגתו המטאורית התפוררה, רפול התמזג בליכוד, כיהן כשר חקלאות ואיכות סביבה, וגם הוא סיים את חייו הפוליטיים בלי שהותיר חותם משמעותי.

לרמטכ"ל ה-13 דן שומרון היתה הרפתקה פוליטית קצרה כשהיה ממקימי מפלגת 'הדרך השלישית' בשנת 1995, כמחאה נגד מדיניותו של יצחק רבין בנושא הפלשתיני. הוא אפילו לא הגיע לכנסת, כי בסופו של דבר בהתמודדות על ראשות המפלגה גבר עליו האיש ששומרון כרמטכ"ל אפילו לא מצא לנכון להעניק לו דרגת אלוף – תא"ל (מיל') אביגדור קהלני.

אהוד ברק, הרמטכ"ל השני שהגיע לתפקיד ראש הממשלה, זכור עד היום כראש הממשלה הגרוע ביותר בהיסטוריה הישראלית. ואם מישהו חולק עלי, על עובדה אחת אין עוררין: הוא היה ראש הממשלה שכיהן בתקופה הקצרה ביותר, פחות משנתיים. ובניגוד לראשי ממשלה קודמים שכיהנו בערך אותו פרק זמן, משה שרת ושמעון פרס (בתקופת כהונתו הראשונה שארכה שנתיים), הובס ברק  בבחירות. מערכת הבחירות הנוכחית מוכיחה עד כמה אף אחד לא מתגעגע אליו.

אמנון שחק, הקצין המרשים גבה הקומה והכריזמה, קרא תיגר על ראש הממשלה עם שיחרורו מצה"ל, מיצב את עצמו כיחיד שמסוגל להחליף את נתניהו וכמי שיחזיר לאזרחי ישראל את 'החיוך', הקים את מפלגת המרכז רוויית הגנרלים והכוכבים הפוליטיים שכולם נאספו תחת דגל 'רק לא ביבי', וסיים את הקריירה הפוליטית כשר זוטר במשרדי התיירות והתחבורה.

שאול מופז, מחליפו של שחק, התחיל גם הוא את הקריירה הפוליטית שלו בסערה, בתפקיד שר הביטחון בממשלת שרון. את לעג הציבור קנה ביושר כשפרש מהליכוד והצטרף ל'קדימה' עם הקמתה, שעה שבצנרת הדואר עוד עשו דרכם המכתבים שכתב למתפקדי הליכוד, ובו המשפט "כשאני צריך לבחור, בין הדרך לאיש, בחרתי בדרך. הליכוד הוא ביתי ובית לא עוזבים". לראשות מפלגת 'קדימה' נבחר אחרי שזאת כבר לא היתה מפלגת שלטון, והביא אותה בבחירות 2013 לשני מנדטים ששלחו אותו הביתה בבושת פנים.

משה יעלון – עדיין במערכת הפוליטית. כשר ביטחון לא הצטיין בניהול מבצע 'צוק איתן'. הכישלון של שותפו הפוליטי בני גנץ קשור גם אליו, וגם אל ראש הממשלה נתניהו.

חומר למחשבה לכל אלו המתלהבים ממפלגת הרמטכ"לים – גנץ, יעלון ואולי גם אשכנזי.