שליחותה של הציונות הדתית

תפנית דרמטית בתוצאות הבחירות, עלולה להמיט על מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון גזרת חורבן קשה מחורבן קיץ תשס"ה

אלוף במיל' גרשון הכהן , ד' באדר תשע"ט

ראיון מיוחד עם האלוף גרשון הכהן לתמלול של שמעון
ראיון מיוחד עם האלוף גרשון הכהן לתמלול של שמעון
צילום: אלירן אהרון

ברכתי לתא"ל מיל' הרב רפי פרץ שהוטל בשעה הרת גורל לשליחות קשה. המשבר הפוליטי אליו נקלעה הציונות הדתית אינו ארעי. ראוי לפרשו כאותות ססמוגרף לרעידת אדמה העלולה לפגוע ביסודות מדינת ישראל כולה.

במגמת התכנסות עם ישראל למרכז המפה הפוליטית, כמו בבשורת בני גנץ ל"איחוי שסעים", חבוי פוטנציאל איום על קבוצות המבקשות משמעות מעבר לנורמליות הממוקדת במצוקות הכאן ועכשיו. מיכאל ביטון, ממנהיגי מפלגת חוסן לישראל, נוהג לציין כי 80% מהחברה הישראלית מסכימים בנושאים המרכזיים שעל סדר היום. כמיהות הלב של הנמנים על 20% הנותרים מוסטות בדיבור זה לשוליי העניין הציבורי.

היכן בסדר יום נורמלי שכזה נותר מקום לשאיפת הגאולה? כך הגדיר בן גוריון: "המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית." (במערכה א' עמ' 190) בתקופה שבה חתרו מנהיגי תנועות הפועלים אל אופק הגאולה, יכלה הציונות הדתית להתמסר לאינטרסים קיומיים מגזריים.

היעלמותן של מפלגות הפועלים הותירה חלל אידיאולוגי. בחלל הזה הוטל על הציונות הדתית תפקיד שמעבר לכוחה האלקטורלי: עליה לסמן עבור קהלים רחבים בציבור היהודי את אופק הכמיהות שמעבר למצוקות הכאן ועכשיו. לשם כך על הציונות הדתית להיחלץ מהפינה המגזרית בה נלכדה. חסמים למילוי שליחותה של הציונות הדתית: בחוברת "מי את הציונות הדתית?" , כתב הרב אלי סדן: "מתחילת דרכה של הציונות הכללית, היו 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי' המיעוט בתנועה, בן חורג... גם כיום אנו מודעים היטב להיותנו מיעוט במדינת ישראל..." (עמ' 38). אכן בהיבט האלקטורלי, עדין מדובר במיעוט. אולם ראוי לברר מדוע בכל העשורים האחרונים, לא הצליחה הציונות הדתית לפרוץ אל קהלים רחבים מעבר לגבולותיה המורשתיים. "רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים." כך קבע הסוציולוג עוז אלמוג.(ראיון רשת ב' 28.5.16, 11:00).

האמנם? על בסיס אותם נתונים, המסקנה יכולה להיות הפוכה: אם רק נציע מסגרת יחוס מושגית אחרת, הרוב המובהק בחברה הישראלית היהודית, יראה כמשתייך לקבוצת דתיים ומסורתיים ודווקא החילונים יתגלו כקבוצת מיעוט. זו שאלת מפתח במאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי: מי כאן המיעוט ומי הרוב ומהו רצון הרוב לגבי עיצוב אופיו של המרחב הציבורי.

באופן מקביל זו גם שאלת המפתח לשאלת התמיכה של עם ישראל במפעל ההתיישבות במרחבי יהודה ושומרון, עד כמה הוא מבטא את כמיהת הרוב. בשתי סוגיות אלה, מתחולל מאבק על מקומה של הציונות הדתית ביכולת השפעתה על תודעת הרוב היהודי במדינת ישראל. בהכללה מרחיבה, שתי מגמות עומק עומדות כמכשול בפני הרחבת גבולות השפעתה של הציונות הדתית: האחת מאופיינת בנתיבי מסלול חיים המתבטאים בהשתלבות מצטיינת במערכות האליטה: באקדמיה, בשרות הביטחון, בשרות הציבורי ובהנהלת הכלכלה והתעשייה המתקדמת.

המגמה השנייה, המכונה חרד"לית, מאופיינת בנתיבי התבדלות והסתגרות, בביטוי הניבט באורחות החיים, בקוד הלבוש, באזורי המגורים, במסגרות חינוך בדלניות ובמאפייני התעסוקה. מתוך זהותן של המגמות ודפוסי הגיונן, כל אחת בדרכה, התהוו חסמים ליכולתה של הציונות הדתית להתחבר בזיקות חיי היום יום, אל קבוצת הרוב המסורתית. החסם האחד, מצוי במה שמייצג השר נפתלי בנט, קשור בטבורו לדפוסי המצוינות המתנשאים המתבטאים במיתוגי השתייכות לקבוצות עילית כסיירת מטכ"ל וקורס טיס.

מתוך ליבת הגישה ההישגית, מתהווה בינה לבין הקבוצה המסורתית פער תרבותי. הוא מתבטא בחלקו גם בממד סוציו-אקונומי. במגמה השנייה, בקבוצות החרד"ליות בציונות הדתית, החסמים הניצבים בינן לבין הציבור המסורתי גלויים ומודעים יותר. הם כרוכים באורח החיים המונהג על ידי גישה הלכתית נוקשה. בהכוונתה נוצרים מאליהם דפוסי קיום חברתי בדלניים ומסתגרים. במודע ושלא במודע, דפוסי קיום אלה הולכים ונעשים לחסמים, המחוללים מאליהם הדרה והרחקה של הציבור המסורתי מן הציבור הציוני דתי הבדלני.

מצד שני, דווקא חברי הפלג המתבדל, מסוגלים לפרוץ את המחיצות הניצבות לפי שעה בין הציונות הדתית לבין המסורתיים. ביסוד גישתם מצוי מכנה משותף מאחד במוחשיותה המעשית של חוויית האמונה והציפייה לישועה. במקום הזה, פוטנציאל הזיקות המשותפות בין הפלג המסתגר בציונות הדתית, לבין קבוצת המסורתיים הוא רחב היקף. ובכל זאת משהו ממשיך לחסום את מימוש הפוטנציאל. הוא נטוע כנראה, בנוקשות ההלכתית החותרת לשלמות ומתקשה להכיל אורח חיים הלכתי הנראה כלוקה בפשרנות מתירנית.

אתגר השעה של הציונות הדתית: כמו בשאלת אופיו היהודי של המרחב הציבורי במדינת ישראל, גם בסוגיית האינטרסים הלאומיים של ישראל ביהודה ושומרון, חייבים לשנות את נקודת המבט המארגנת את תיאור המציאות. בצעד ראשון יש להיחלץ מן המלכודת המציגה את מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי, של מיעוט דתי לאומי. במאמץ לפרוץ דעות קדומות שהתקבעו, ראוי לחזור ולהסביר: האחיזה הישראלית במרחבי שטח C ביו"ש, בהתיישבות ובפריסה צבאית, היא המעט שנותר כמינימום החיוני הנדרש לשימור תנאיי ההגנה לגוש דן ולרצועת החוף הצרה.

במרחבים אלה טמון המפתח לעתיד מדינת ישראל: לא רק בביטחון, אלא גם בכלכלה, בדיור, באחווה הקהילתית, בתרבות, באקולוגיה ובזיקת היסוד לחבלי מולדת קדומים. כאן נקודת החיבור בין הסוגיה המדינית-ביטחונית לחברתית. תפנית דרמטית בתוצאות הבחירות, עלולה להמיט על מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון גזרת חורבן קשה מחורבן קיץ תשס"ה.

עומק האיום מחייב את הציונות הדתית לאחד כוחות, במאמץ לפרוץ את גבולות המגזר הכולאים את מרחבי השפעתה. לשם כך עליה להכיר בחסמים הכולאים אותה בבדלנותה המגזרית, ולהתחבר בבשורה יהודית רעננה אל הרוב הגדול של עם ישראל המכונה מסורתי.

זה צו השעה כמשקל נגד למגמות המגבילות את כמיהת הגאולה היהודית ללא יותר מציפייה למדינה מתוקנת נורמלית שכיף לחיות בה. זו שליחותה הגדולה של הציונות הדתית ומבחן עילאי חסר תקדים להנהגתה הפוליטית.