סעודיה וקבלת "האחר"

האסלאם, לא רק שלא פתר את תרבות השנאה ל"אחר" השבטית, הוא אף העמיק והגביר אותה באמצעות היחס השלילי אל "האחר" הדתי.

ד"ר מרדכי קידר , ט"ז באדר תשע"ט

דעות ד"ר מרדכי קידר
ד"ר מרדכי קידר
(צילום: דניאל רצבי)

תרבות השבט, הבסיס לסוציולוגיה המזרח תיכונית, רואה ב"אחר" את מי ששייך למשפחה אחרת, לשבט אחר או לקבוצה אתנית אחרת, ולכן הוא אויב שחייבים להתרחק ממנו במקרה הטוב או להילחם בו במקרה הרע. מכאן נובעת הנטייה המזרח תיכונית לנקוט באלימות בכל סכסוך.

האסלאם הגיע לעולם כדי ליצור אלטרנטיבה לתרבות השבט, ולהעניק למאמינים בסיס לחיבור הקבוצות שהתאסלמו ולהפוך אותם לאומה אחת ומאוחדת. אלא שכדי להדגיש את ייחודו, מתייחס האסלאם אל "האחר" הדתי ככופר, כעובד אלילים, כמי שחרון אפו של אללה רובץ עליו (כינוי ליהודי) או כמי שסטה מדרך הישר (כינוי לנוצרי).

מכאן שהאסלאם, לא רק שלא פתר את תרבות השנאה ל"אחר" השבטית, הוא אף העמיק והגביר אותה באמצעות היחס השלילי אל "האחר" הדתי.

כיום, כאשר סעודיה מנסה לשרוד מול השנאה הפרסית, מנסים דוברי המדינה להכשיר ולהצדיק את הקשרים שהממלכה מקיימת ומנסה לפתח עם האמריקנים והישראלים, שהם "אחר" הן מהבחינה השבטית והן מהבחינה הדתית. קשרים אלו הם לצנינים בעיני אלו שלא יצאו עדיין מאורח החשיבה המבוסס על העויינות ל"אחר", וזה ההקשר הדתי-סוציולוגי של המאמר שכתב סופר סעודי ששמו סולטאן אלבאזעי.

להלן יובא המאמר במלואו, עם הערותיי בסוגריים.

האם אנו מסוגלים לקבל את האחר?

סולטאן אל באזעי – סופר סעודי

הדיון בשבוע שעבר על הביקור של האפיפיור פרנציסקוס באיחוד האמירויות הערביות, גילה הרבה על הדרך שבה חלק מהמוסלמים רואים את "האחר" ו"השונה". האופן הזה שבו רואים אצלנו את "האחר" מתאפיין בהרבה סתירות כפי שהוא מנותק מהמציאות במקרים רבים, והגרוע מכול הוא שחלקנו מעקם את העובדות ואולי משקר או מאמין לשקר כדי לחזק את נקודת המבט שלו ולדחות את האחרים.

יש צורך להדגיש את העובדה שמדובר רק בחלק מאיתנו, שכן הרוב הדומם לא בהכרח מסכים עם מי שמילאו את אמצעי התקשורת המסורתית והחברתית בצעקות ומחאות כנגד הביקור הזה ופתחו לשם כך הרבה תיקים, ישנים וחדשים, והשתמשו בשפה הגורמת לך לחוש שהאסלאם בסכנה ואין מנוס מהכרזה על ג'יהאד כדי להגן עליו.

כמו כן יש להדגיש שורה של עובדות כהקדמה לדיון במצב זה.

העובדה הראשונה היא שהאסלאם כאמונה הוא חזק ואינו מושפע ממגע ומדיאלוג עם כל קבוצה דתית כלשהי, בעוד שאותם "כמה אנשים" חושבים שאם אדם מוסלמי רואה צלב הוא יתנצר, ועל אחת כמה וכמה אם הוא יבקר בכנסייה או שידבר עם איש דת נוצרי.

האמת היא שבמספר מקרים קטן וחריג ראינו שמוסלמי עוזב את האסלאם ועובר לדת אחרת, ואם תבדוק תמצא שהאיש שעזב את האסלאם סובל מפגם ברור במערכת החשיבה שלו, שכן מי שמכיר את הפשטות שבה האסלאם מציג את הקשר בין האדם ובוראו, מתקשה להשתכנע בסיבוך והמורכבות אצל הדתות האחרות, ובעיקר אלו ששולטים עליהן אנשי הדת וכאלו הלובשים גלימות דתיות.

העובדה השנייה היא שהמוסלמים הם עכשיו במצב חלש ביותר מבחינה תרבותית, הם עדיין תלויים ב"אחר" הנוצרי והיהודי שבמערב, ובבודהיסטי ובשינטואיסטי במזרח, בכל צרכי חייהם, החל מהבגדים שעל גופם ועד התרופה שבה הם מטופלים, דרך הטלפונים הניידים שמהם הם שולחים את הציוצים שלהם בטוויטר, והם ימשיכו עוד עשרות שנים ארוכות להיזקק ולרכוש ידע מ"האחר" הזה, אשר הם לא מכבדים את הדיאלוג איתו.

העובדה השלישית היא החשובה ביותר כאן, והיא שהאסלאם הוא אכן דת של סובלנות, דיאלוג ודו קיום, ואם רק היו "החלק" הזה של מוסלמים קוראים במצפון נקי את הביוגרפיה של הנביא המכובד, עליו התפילה והשלום, הם היו יודעים שההכרה באחר וכיבוד עקרונות החיים יחד איתו, הם היו כובשים את אהדת הלבבות (של האחרים) והיו מצליחים גם להפיץ את בשורת האסלאם.

העובדה הרביעית שחובה להדגיש אותה היא שדיאלוג עם האחר לא בהכרח מתבטא בהשתכנעות הדדית בין הצדדים, ואם הדיאלוג היה מבוסס על בסיס זה, יש באסלאם מספיק כוח הגיוני ורציונלי שהיה מטה את הכף לטובתו, בתנאי שמי שנכנס לדיאלוג בקי בחומר האסלאמי. אלא שהדיאלוג מתבסס על  כוחו של ההיגיון והרציונליות המחזק את החיים במשותף בין כל בני האדם וסיום מצב החשד והטינה אשר דרכו רואה העולם את המוסלמים בגלל מעלליהם השליליים של חלק מהם.

לכן, המעשה החכם, המינימום שעל המאמין לעשותו, הוא לפתוח ערוצי הידברות עם הכנסיה הקתולית, אשר משתייכים אליה 1.2 מיליארד בני אדם בכל רחבי העולם, עם הדתות החשובות ביותר שיש להן השפעה בעולם ובמיוחד הוותיקן, שכן האפיפיור, העומד בראש הכנסייה הקתולית, פוסעים בעקבותיו יותר מ-1.2 מיליארדים מסביב לעולם, יש לו סמכות רוחנית עליהם על אף התפשטות החילוניות והאתאיזם .

הממלכה הסעודית ראתה חשיבות בפתיחת דיאלוג עם הוותיקן מאז 1972 כאשר המלך המנוח פייסל הסכים לבקשת קבוצה של הוגים אירופיים להשתתפות הוותיקן, לבקר בו ולדון עם המלומדים שלו על ההלכה האסלאמית (השריעה) וזכויות אדם. בפועל נערך בריאד בחודש מרץ באותה שנה סמינר בהשתתפות קבוצה של חכמי אסלאם דוגמת מחמד אלחרכאן, ראשד בן ח'נין, מחמד בן ג'ובייר, ועבד אלעזיז אלמסנד ואחרים.

הסמינר הסתיים בהצהרה של ראש המשלחת האירופית, MacBride שאמר: "מכאן, ומהמדינה האסלאמית הזו, עלינו להכריז על זכויות אדם, לא ממדינות אחרות, שכן חובת חכמי האסלאם היא להכריז על העובדות האלה אל מול דעת הקהל העולמית, שהבורות שלה הייתה הסיבה להכפיש את האסלאם, את המוסלמים ואת שלטון האסלאם, על ידי אויבי האסלאם והמוסלמים".

בשנת 1974 קיבל המלך פייסל את השליח של האפיפיור פאולוס השישי, שהביא מהאפיפיור מכתב שכלל הזמנה למשלחת של חוקרים סעודים לבקר בוותיקן, והביקור אכן התקיים, ובראש המשלחת עמד שייח מוחמד אלחרכאן, אז שר המשפטים, שנפגש עם האפיפיור כמו שנפגש גם עם מועצת הכנסיות העולמית.

למותר לציין כי המלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז היה יוזם הקריאה לדיאלוג בין הדתות, והוא היה המלך הסעודי הראשון שביקר בוותיקן ופגש את האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר. קריאתו זו והכנס אשר התקיים במדריד בראשותו הביאו להקמתו של ארגון בינלאומי למען דיאלוג שמושבו בוינה.

המלך סלמאן קיבל בשנה שעברה את נשיא המועצה האפיפיורית לדיאלוג בין-דתי, הקרדינל ז'אן-לואי טוראן שביקר בממלכה בהזמנה מיוחדת, וכי משלחת סעודית בכירה ביקרה בוותיקן 2017 והעבירה מכתב הוקרה מן הממלכה לאפיפיור על עמדותיו, הקוראות לשלום ולדו-קיום ודוחה את הקשר בין דתות וטרור.

באופן מוזר, אנו אומרים שוב ושוב את המילים "הסובלנות של האסלאם",  אך אנו עשויים לנפול בניסיון הראשון להתנהג בסובלנות זו, אפילו אימאם אחד פרסם פסק הלכה בשידור חי, ובימים אלה רבים ממחזרים את דבריו, שכן הוא קבע שכל מי שקורא לדיאלוג עם נוצרים או יהודים הוא מ"רשעי הארץ" והמשיך לומר שהדתות היהודית והנוצרית הן דתות מזויפות שנכנסו לתוכן דברי אלילות ולכן אסור להתקרב אליהן שכן יש בהתקרבות זו הכרה במה שיש בהן, בעוד שהמציאות רחוקה מכך מאוד.

עד כאן מאמרו של סלטאן אלבאזעי, שפורסם באתר העיתון אלחיאת היוצא לאור בלונדון. הוא מתייחס להיסטוריית היחסים בין סעודיה והעולם הנוצרי, כהוכחה שמלכי סעודיה ניסו בכל כוחם לקדם את רעיון הדו-שיח עם "האחר", אבל הוא שוכח, או מתעלם מהעובדה שדווקא האסכולה הווהאבית, זו שסעודיה משתייכת אליה, מפתחת את רעיון ההתרחקות מכל מגע עם "האחר" הנוצרי, כדי לא "לקלקל" את בני האסלאם ובנותיו.

אלא שמאחורי הדברים של אלבאזעי על "האחר" הוא גם רומז לקשרים שסעודיה מקיימת עם ישראל, קשרים הוא רואה בעיין חיובית. עד כדי כך מגיע הפחד של הסעודים מהאיראנים, שהאיום מצידם מחבר בינם ובין ישראל, השותפה לפחד מהאיראנים.