מסלול ישיר לרוהמטכ"ל

קיצורי דרך אינם רצויים בהכרח, בוודאי כשמדובר בתפקידים רמים הדורשים ידע, כלים ומיומנויות מנושא המשרה, מוכשר ככל שיהיה.

אל"מ במיל' טל בראון , י"ז באדר תשע"ט

דעות בני גנץ
בני גנץ
ערוץ 7

צה"ל מציע למועמדים לשירות בטחון (להלן- מלש"ב) אפיקי שירות שונים ומגוונים, בהם יוכלו הם לשרת נאמנה את המדינה.

בין מסלולי השירות המוצעים ישנו מסלול ייעודי לקצונה בו מציעים למלש"ב להתגייס לאחד החילות כדוגמת חיל המודיעין, הלוגיסטיקה, השלישות וכיוב', מתוך ידיעה ומוכוונות ברורה שמיועד הוא להיות קצין בתהליך הכשרה מזורז, במידה וימצא מתאים לאחר סדרת מבדקים וראיונות מקצועיים.

יודע הציבור הרחב, או לכל הפחות מי ששירת ביחידה קרבית וחבש כומתה צבעונית לראשו וסיכות יחידה והכשרה למכביר עיטרו את חזהו, כי גם לרוב הלוחמים הטובים, המוכשרים והאמיצים (ולו רק לדעת הוריהם) מחכה מסלול הכשרה מפרך (יותר או פחות) בסופו יוכלו לצאת לקורס מפקדים, בין אם בזימון ישיר בסוף מסלול או לאחר פרק קצר של שירות מבצעי ביחידה.

רק לאחר מכן ימשיכו המתאימים ביותר לקורס הקצינים, בין אם מיד בתום קורס המפקדים או לאחר פרק זמן קצר בו יתנסו בפיקוד ביחידתם. משם ואילך ממתין להם ציר פיתוח ארוך ותובעני עד שיזכו לפקד כקצינים על מחלקה, פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה, גיס, פיקוד וכמובן על כל הצבא כרמטכ"ל.

הווה ידוע ליודעי ח"ן (חכמה נסתרת) כי צה"ל אף יודע לבוא לקראת הטובים שבבניו שהחלו דרכם בחיל האוויר אך "טסו" (נשרו) היישר מקורס הטיס ונחתו בחילות זרוע היבשה, בין אם בחולות שיזפון כשריונרים או בשבטה כתותחנים וכיוב'. לאותם חיילים אפשרו עד לא מכבר לבצע מסלול מהיר לקצונה, שאף זכה לשם "רחף", בו אפשרו להם לבצע את כל שלבי ההכשרה ברצף ובסוף גם לצאת לקורס הקצינים.

הגיון בשיגעון הגדלות

מוצא אני היגיון רב בדרך זו בה מכשיר צה"ל את חייליו ולוחמיו. בטוחני כהורה לחיילים וכמפקד בסדיר ובמילואים, שדרך זו היא הראויה והמתאימה ביותר בתנאים הנוכחיים, על מנת שצה"ל יהיה צבא כשיר וחזק, שחייליו נכונים לכל משימה שתוטל עליהם ביום פקודה.

כאזרח המדינה, כהורה וכמפקד הגאה בילדיו ופקודיו כאחד, לא הייתי רוצה כי מועמד לשירות ביטחון או אפילו טירון בצנחנים שכבר לבש מדים ואף עשה תרגיל פרט לראשונה, מוכשר ככל שיהיה, "יוצנח" ישירות לתפקיד הרמטכ"ל או אפילו למפקד כיתה!

לא הייתי מאפשר זאת גם לבחור או בחורה, שהיו טוענים בפניי שכבר סיימו הם בהצלחה יתירה את התיכון בלי אף פצעון, עם בגרות מלאה בממוצע העולה על מאה, שהיו מדריכים נערצים בתנועת הנוער, שקודמו להיות רשג"דים בצופים ואבא שלהם הוא בכלל "קודקוד" בכיר בחי"ר לשעבר, שבזכותו זכו כבר להכיר את כל בסיסי הצבא מרמת הגולן ועד לערבה. שלזחול המשיכו הרבה אחרי גיל שנה מתוך מחויבות לשמור על כושר וכשירות מבצעית ליום בו יקראו לגיבוש הסיירת או סתם ל"היחידה".

יודע כל רמטכ"ל פיקח והוא הנחיל זאת לצבא שאת המלש"ב יש לטפח ולהיטיב בהכשרה, כדי שיבוא היום וגם המלש"ב יאכל ויוכל לגדול ולהיות גנרל או אדמירל כפי שטענה באוזניו אמו משחר ילדותו.

בלי שמות

פרק ההכשרה וצבירת הניסיון בתפקידים, גם אם קצר הוא, היה ונותר משמעותי וחיוני להתפתחותו המקצועית, התקינה והאחראית של כל אדם, בין אם במהלך השירות הצבאי ובין אם בבניית הקריירה האזרחית, יהא התפקיד אשר יהא.

קיצורי דרך אינם רצויים בהכרח, בוודאי כשמדובר בתפקידים רמים הדורשים ידע, כלים ומיומנויות מנושא המשרה, מוכשר ככל שיהיה.

אמנם הניסיון הצבאי הפיקודי יקר ערך הוא ומכובד כשלעצמו, אך אין בו די כדי להפוך מיד עם השחרור, ללא כל הכשרה מתאימה המלווה בתקופת הסתגלות ולמידה, למנהל בכיר בתאגיד גדול ומורכב בעולם העסקים האזרחי. בעובדה זו הרי נוכחו כמה וכמה אלופים קשוחים ורמטכ"לים מכובדים שהשתחררו, סנוורו את המשק ומיד השתבצו למשרה בכירה מאד, אותה לא תמיד צלחו ולעיתים אף קרסו והקריסו.

ישנם אי אלו מהמפקדים הבכירים הללו שחינכו דורות של חיילים לפעול ברוח ערכי צה"ל. ערכים שאת חלקם כנראה שכחו עת השתחררו, או שמא מחקו מטעמים שונים, בחושבם כי אין הם רלוונטיים לחיי האזרחות?!
אפשר בהחלט לומר כי אותם מפקדים בכירים לשעבר ממשיכים לחתור לניצחון מתוקף האחריות שחשים הם כי מוטלת עודנה על כתפיהם גם באזרחות, שהדוגמא האישית בשלה נודעו בצבא "תופסת" גם באזרחות וכיוב'.

אך לאותם מפקדים כדאי להזכיר גם את ערך המקצועיות לפיו "החייל ישאף לרכוש את הידע המקצועי ואת המיומנויות הנדרשים לביצוע תפקידו, ויישמם תוך חתירה לשיפור מתמיד של ההישגים האישיים והיחידתיים".

לאור זאת- מוטב כי אנו, אזרחי ישראל, נשאל את אותם המתמודדים שחותרים לעמוד בראשות הממשלה הבאה, האם באמת חושבים הם כי מקצועיים הם דיים ומוכנים לתפקיד הרם? מה הופך אותם לכאלו מלבד עבר צבאי מפואר יותר או פחות? האם זהו מעשה אחראי לדידם? למה זה רמטכ"ל כן חושב שהוא מתאים ישר לתפקיד ראש ממשלה ו"סתם" אלוף או רב ניצב ומנהל קונצרן צריך לעבור את כל המסלול?

כקצין צעיר, לימדני פעם מפקד בכיר ומוכשר שכשמטגנים צ'יפס לא אומרים "נו". האם עם ישראל קשה העורף וחסר הסבלנות שרוצה הכל כאן ועכשיו, רוצה לאכול צ'יפס שאינו עשוי כהלכה ולחטוף שוב בחילה?!

היכן היטשטש עד נירמס לו ערך האמינות, בו דבק אותו מפקד בכיר במהלך שירותו ולפיו: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות".

כיצד יכול אותו מפקד לשאת דברים בגנות ראש ממשלה מכהן, שתרם רבות למדינה ולביטחונה בכל זירה אפשרית, להשמיצו על פרק שירותו הצבאי כקצין בסיירת מטכ"ל שאף חירף נפשו ונפצע מירי ומאידך לחבור לאחר ימים בודדים לכתב צבאי שככל הנראה בקושי עשה מילואים ואולי נפצע במהלך שירותו מכמה דפים או עפרונות מחודדים?

כיצד משמיץ הוא ראש ממשלה יהודי וציוני שגדל בבית שורשי, שהשפה האנגלית המשובחת שבפיו היא אחד מנשקי ההסברה הטובים ביותר של מדינת ישראל מזה שנים, עוד מתקופת היותו של ראש הממשלה שגריר באו"ם? הרי יודע כל מפקד בכיר בצבא ששפה היא נשק וכלי הכרחי לאיסוף מודיעין, להשפעה על התודעה ולעוד כהנה וכהנה שימושים ויצירת קשרים, בין אם ב"קוקטיילים" או במבצעים מורכבים ועלומים.

המתקפה על ראש הממשלה הוכיחה כי התוקף מנוהל על ידי יועצים שאינם בהכרח מתאימים לנועץ, שהרי אופיו שונה היה. על כן, לשם האמירות שנשא בנאומו, חרג הוא ממנהגו עת הקשיב לעצתם הרעה ויצא להתקפה מבישה זו ללא שהתנצל וביקש מחילה. בכך הפך הוא את היוצרות והיה ל"פוסל שבמומו פוסל".

נקודות למחשבה

כפי שציינתי בעבר, אינני מחסידיו הגדולים של ראש הממשלה ואף אינני חבר מפלגתו, אך כבוד לאדם ולמעשיו למען המדינה בהחלט יש לי, אף יותר מאשר לחלק מהמתמודדים הטריים למרות עברם הצבאי המהולל.
התנהלותם הלא מקצועית ולא אמינה של מפקדיי לשעבר בזירה הציבורית, מדאיגה אותי שבעתיים בעת הזו בפרט, עת רוצים הם לאחוז מיד ולראשונה בהגאי המדינה, ללא שעברו שום שיעור, טסט או הסמכה!

לאן נעלמה הצניעות, האחריות והמקצועיות? האם זו ה"פוליטיקה האחרת והטובה יותר" או שמא זהו הימור גדול על גורל המדינה על ידי חבר בני אדם ה"מריצים את מניותיו של מן דהוא" לכאורה, אדם ששכרון הכוח דחק ממצפונו ערכים עליהם גודלנו ובהם דבקנו?

האם זהו שיכרון כוח שמניע את גלגלי הפוליטיקה להרכבים לא רצויים בהכרח, לפשרות קשות ולמעשים שאינם בהכרח ראויים או משרתים את טובת העם והמדינה כולה, בשם אחיזת עיניים או סתם חשש ומורא?

מסתבר שבטבע, כמו גם בצבא וככל הנראה גם בפוליטיקה, צריך קצת יותר מנוצות יפות ומהודרות כדי לשרוד. תשאלו את הטווס או את חברו האווז (בגרמנית גנץ).