פסקת התגברות, לא טראמפ

הבעיה האמיתית של האקטביזם השיפוטי היא זו שמחייבת טיפול שורש שלא יסתיים רק באיושים המבורכים שעשתה השרה שקד בבתי המשפט

ד"ר יוסי לונדין , כ"א באדר תשע"ט

דעות ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדין
צילום עצמי

צפירת אזעקה עולה ויורדת נשמעה השבוע מפי ראשי המפלגות שמימין לליכוד. "תוכנית המאה" של טראמפ הולכת ומתרגשת עלינו.

קולות הבולדוזרים שהחריבו את גוש קטיף, ומראות האימים של האוטובוסים המפויחים מימי אסון אוסלו, הועלו מהאוב, והכל כמובן כדי לשכנע את המצביעים לחזק את המחנה הלאומי בכנסת, ולמנוע בכל מחיר ממשלה שתתקפל אל מול איומיו של הג'ינג'י מהבית הלבן. 

"אשרי אדם מפחד תמיד", ולצערנו ראינו כבר מהלכים  מדיניים ופוליטיים בלתי צפויים שהמיטו עלינו אסון, אבל על פניו לפחות נראה שהפאניקה מעט מוקדמת. ראשית- חזקה על בני דודינו שלא ינטשו את מסורת אבותיהם של "ויכבד ה' את לב פרעה", או בניסוחו של אבא אבן "הפלשתינאים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות".

סביר להניח, שכל מנהיג פלשתינאי שקול יסרב לקבל הצעה שמן הסתם תהיה פחות פרו פלשתינאית מההצעות שגובשו בימי אובמה וקרי. הסיבה לכך היא לא רק בשל רצונו להאריך ימים ולא להירצח על רקע ויתור על "זכות השיבה", או חצי שכונה בירושלים, אלא גם על בסיס הערכה (בהחלט אפשרית) שבעוד שנה וחצי ישב בבית הלבן נשיא דמוקרטי רדיקלי שיאמץ את עמדת האיחוד האירופאי כפי ישראל, ואז, מבחינת הפלשתינאים, השמים הם הגבול.

לסבירות הגבוהה שכרגיל הפלשתינאים יעשו עבורנו את העבודה, מצטרפת גם העובדה שעם כל הביקורת  המוצדקת על נתניהו, הרי שאת יוזמותיו העוינות  של הנשיא הקודם, הוא הצליח למסמס היטב, ואין סיבה שהדבר לא יעלה בידו אל מול נשיא שיועצו הקרוב הוא ראש תומכיה של ישיבת בית אל. ולמיחש תמיד בעי, ובכל זאת, דומה שניתן להנמיך מעט את צפירות האזעקה.

הבעיה האמיתית שבגינה חשוב מאוד לחזק את המחנה הלאומי שמימין לליכוד לא נמצאת בבית הלבן, אלא בגבעה המרוחקת כמה מאות מטרים מלשכת ראש הממשלה, בבניין בית המשפט העליון. הבעיה האמיתית קשורה לעובדה שרק לפני שבועות ספורים רעשה הארץ אל מול הרצח המזעזע של אורי הי"ד- וביתו של המפלצת שהתעללה בה  עבר עד כה רק "מיפוי", כדי שאולי בעוד חודשיים שלושה יתיר בג"ץ לקלף איזה קיר קטן מהמרפסת של חדר צדדי בבית הרוצח.

הבעיה האמיתית שעימה לא הצליחה הממשלה היוצאת להתמודד כיאות ובגינה צריך מחנה לאומי חזק ונחוש, היא בכך שדרום תל אביב גדושה ומלאה במסתננים שלמרות חוק שתוקן פעמיים (!) בידי הכנסת, עדיין לא הלכו לשום מקום, כי בישראל הפרדת הרשויות היא רק  סוג של מושג תיאורטי בלימודי אזרחות.

הבעיה האמיתית של האקטביזם השיפוטי היא זו שמחייבת טיפול שורש שלא יסתיים רק באיושים המבורכים שעשתה השרה שקד בבתי המשפט, אלא גם בשינוי מהותי של החקיקה והחזרת יכולת המשילות לממשלה. ואת הבעיה הזו, עם כל הרצון הטוב כנראה  שרק הליכוד לבדו אינו יכול, ואולי גם אינו רוצה לפתור. 

שבעים ואחת שנה אחרי הקמתה, עשרים ושבע שנה אחרי המהפך האמיתי שהתחולל בישראל, עם חקיקת חוק יסוד זכויות האדם בשנת 1992, שהעביר את השלטון מהכנסת לבית המשפט העליון, הגיע הזמן לעשות סדר בנושא המשפיע יותר מכל על נושאי הבטחון, הכלכלה, הזהות היהודית ועל כל תחומי החיים במדינה- החובה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של דמוקרטיה שפויה, המכבדת זכויות אדם, מאפשרת את קיומו של בית המשפט המגן על האזרחים, אבל גם זוכרת מהי משמעותו הבסיסית של שלטון העם.

ביום שנחזור להיות פשוט דמוקרטיה,  חלק נכבד מאוד משאר הבעיות איתם אנו מתמודדים יפתרו כבר מאליהם.