תקוות וחששות

דעתנו לא יכולה להיות מוסחת מכל מיני חיבוקים ותמונות של אחדות, גם לא מגיבוש גוש חוסם לעסקת המאה.

דודי וכטל , כ"ב באדר תשע"ט

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

הרבה תקוות עלו אצלנו עם התחדשותה של מפלגת הבית היהודי, הרבה תקוות נוספו עת היא בחרה להתאחד יחד עם תאומתה – האיחוד הלאומי. אלא שאחרי אופוריה קצרה של פחות משבוע, צפו להם פחדים ישנים ועוד ביתר שאת.

1. יפעת ארליך. כן, כן, אני יודע, היא כבר לא ברשימה. אבל שלא תבינו, זה לא חס וחלילה משום שהיא סופר חדשנית, אהובת התנועה הרפורמית ולא לגמרי נאמנת להלכה. זה לא משום שיש לה נוסח אישי לברכות השחר, או כיוון שהיא מנהלת קרב כנגד הרבנים בנושאים של טהרת המשפחה. יפעת ארליך פשוט בחרה לעזוב. אם היא הייתה רוצה, ראשי הבית היהודי והאיחוד הלאומי היו מאפשרים לה להיות הפה של היהדות בכנסת.

2. ארגון צוהר. אם הייתי הרב הראשי של מדינת ישראל, לו הייתי הראשון לציון, הייתי מתמלא דאגה. כאילו לא הספיקו לנו שנות הזעם תחת שרביטו של נפתלי בנט, שרדף את הרבנות וניגח אותה בכל הזדמנות בה התאפשר לו; ראשי הבית היהודי המחודש, זה שמצהיר על אחדות ונאמנות ליהדות המסורתית, בחרו להיפגש עם לא פחות מאשר מנהיגי ארגון צוהר. ארגון צוהר, למי ששכח, אחרי שנים של פעילות מבורכת של קירוב לבבות וקירוב רחוקים בפנים מאירות, בחרו ללכת בקו חדש, שעיקרו מערכה כוללת כנגד הרבנות הראשית לישראל.

גם אם נאמר שלפגישה איתם ישנה תכלית פוליטית מאוד מוגדרת ותועלתנית, לא ראוי יותר היה להיפגש קודם כל עם הרב הראשי והראשון לציון? לא ראוי יותר היה להתנצל לפניהם על התנהלות המפלגה בשנים האחרונות ולומר להם שמעתה יותר אין להם מה לדאוג, שכן מפלגת הבית היהודי מתכוונת לתת גב וביטחון לרבנים הראשיים בכל פועלם?

3. תנועת חזון. למקרה שמישהו פספס – בשבוע שעבר, בלחץ תנועות ההומואים, הוסרה מודעת פרסומת בירושלים בה נכתבה האמת הפשוטה והטבעית: "אבא ואמא = משפחה". יום למחרת הוסר מיוטיוב סרטון של 'תנועת חזון', העוסק במחיקת התא המשפחתי הנורמלי. חלפו כמה שעות וגם מדף הפייסבוק של התנועה החלו להיעלם חומרים. במשך כל אותו הזמן, נציגינו לכנסת הבאה, ראשי הבית היהודי והאיחוד הלאומי... אינם. לא צעקות של מחאה, אפילו לא תגובה כתובה.

ראשי הבית היהודי – אם טרם הבנתם, מערכת הבחירות הקרובה עוסקת בדבר אחד בלבד – זהותה היהודית של המדינה. לשתוק אל מול המתקפות והאיומים של חברי תנועות הלהט"ב 'זה מה זה שנות התשעים'. הגיע הזמן להתקדם, לקבל אומץ להיות נורמלי.

4. השערה כיצד תראה מערכת הבחירות עד לסיומה – כל ראשי המפלגות הלאומיות יריבו אחד עם השני, מי הכי גבר והכי ימני; מי יחסל את החמאס ויבנה בג'נין, שכם וטובאס. בינתיים, כשכולם עוסקים בדברים מאוד חשובים, המדינה בורחת לנו מבין הידיים. יש מי שמנווט מאחורי הקלעים, יש מי שמושך בחוטים. מסיחים לנו את הדעת בשלל אמצעים ומשכיחים מאתנו את הסוגיות החשובות באמת. משרד החינוך, כן כן, זה שבנט מנהל, שוטף את המוח של ילדינו ומשכנע אותם שלהיות הומו זה הכי אחי, התבוללות זה מה זה הכרחי ופוליאמורה זה נאור ותרבותי.

5. האם לנציגים החדשים שלנו ישנו האומץ לדרוש שינוי? האם מישהו מהם יעז לפחות להגיש שאילתה בכנסת הבאה, הכוללת תמיהה פשוטה – "מי שַֹמכם, אנשי התרבות וכותבי תכניות החינוך, לשנות ערכי עם ומדינה?! האם מישהו שאל אותנו לדעתנו קודם שפעל לאיבוד דעתה של חברה שלמה?!".

דעתנו לא יכולה להיות מוסחת מכל מיני חיבוקים ותמונות של אחדות, גם לא מגיבוש גוש חוסם לעסקת המאה. עסקת המאה כבר כאן כמה שנים. אולי שְמה היותר מדויק הוא 'אסון המאה' – איבוד האנושיות הפשוטה והחלפתה בנורמות של בעלי חיים, מחיקת הזהות היהודית של מדינתנו והפיכתה למדינת כל אזרחיה.

6. נציגינו, דַבּרוּ אִתנו! ספרו לנו מה מוכן אצלכם בקנה, אלו תכניות גיבשתם ליום שאחרי. אל תלחמו את מלחמות העבר, אל תתנו שיסיחו את דעתכם מהעיקר. בידכם הכוח לתקן את הרושם המר שהשאיר קודמכם, לתת דוגמא אישית של נאמנות לתורה ואומץ לב לומר את דברה, לבני הנוער הבוחנים את מעשיכם. היו בני זמנכם ובני מקומכם ונלך אחריכם.