הטרנספר לא יעבור!

במערכת הבחירות הנוכחית המצע של האופוזיציה יהיה מורכב מ- 3 מלים בלבד – "רק לא נתניהו".

ד"ר רון בריימן , כ"ה באדר תשע"ט

עצמי

יש המנסים להשוות בין יקיר מפלגת השמאל/תקשורת רא"ל (מיל') בני גנץ לבין יקיר מפלגת השמאל/תקשורת רא"ל (מיל') יצחק רבין.

שניהם עם רקע צבאי דומה ודרגה צבאית זהה, אבל הראשון טירון פוליטי, והשני (בבחירות 1992) עם ניסיון פוליטי מפוקפק. שניהם נועדו לשמש סוסים טרויאנים של מפלגת השמאל/תקשורת במטרה לאפשר את הצלחתה של מפלגה זו בבחירות מול מחנה הימין.

ב- 1992 רבין הגשים את הציפיות ממנו, הביא את השמאל לשלטון והוביל לאסון אוסלו, למרות שזה היה מנוגד לתפישתו המדינית והביטחונית. כאשר החל להתפכח היה כבר מאוחר מדיי. ב- 2019, אם חלילה מצע "רק לא נתניהו" יוביל את גנץ ללשכת ראש הממשלה, צפוי אסון גדול יותר, ולא יעזרו עשרות שנות הניסיון הצבאי של המחזיקים במקומות 1, 3, 4 ברשימתה של מפלגת הרמטכ"לים.

במערכת הבחירות הנוכחית, המצע של האופוזיציה יהיה מורכב מ- 3 מלים בלבד – "רק לא נתניהו" – ואין פלא שהאסטרטגיה הנגדית תהיה התלכדות סביב נתניהו והישגיו במהלך 13 שנותיו בתפקיד ראש הממשלה.

למרות שגיאותיו וחסרונותיו, מצבה של ישראל היום טוב בהרבה מכפי שהיה כאשר קיבל אותה בעקבות מלחמת אוסלו (תחת השמות המכובסים "שלום", "מזרח תיכון חדש") ופשע הגירוש של אזרחים יהודים שומרי חוק מבתיהם ברצועת עזה ובצפון השומרון (תחת השם המכובס והמאותרג "הינתקות"), גם אם לא מנע אותו כשהיה הדבר לאיל ידו.

למען השגת יעדיה, מפלגת השמאל/תקשורת אינה בוחלת באמצעים ובכזבים. כך שקר "הכיבוש" (כאילו שעם יכול להיות כובש בארצו), כך שקר "השלום" (כאשר תוצאתו היתה כ- 1,500 "קורבנות שלום" יהודיים ועוד אלפי "קורבנות שלום" ערבים), כך שקר "פתרון" שתי המדינות (כאשר ברור לכל שמדובר בעגל זהב שהכזיב אפילו את מי שהאמינו בו בעבר), כך שקר "השטחים" ו"הגדה" (כאשר ללב הארץ יש שמות עתיקים ולא-פוליטיים: יהודה ושומרון), כך שקר הקשת בעלת קצה אחד, הימין הקיצוני, כאילו אין שמאל קיצוני בקצה השני.

גילוי נאות: הכותב אינו מתכוון להצביע עבור ד"ר מיכאל בן-ארי או תמר זנדברג, אבל שני אלה מייצגים את שני הקצוות בקשת הפוליטית. האחד נאבק למען היהודים; השנייה זנחה את "השלום" וכל תאוותה – סיום "הכיבוש" ופינוי התנחלויות, כלומר טרנספר נוסף של יהודים מבתיהם בארצם.

אבל, השיח הציבורי והתקשורתי מתייחס לבן-ארי וחבריו כפסולים וכחסרי זכות להביע את דעתם ולזנדברג וחבריה כ"נאורים", "ליברלים", וכבעלי זכות להביע את דעתם. מדוע נתניהו מותקף על כך שהוא סופר את בן-ארי וחבריו במניין הגוש שלו, אבל גנץ אינו מותקף על כך שהוא סופר את זנדברג וחבריה במסגרת הגוש שלו? האם זנדברג קיצונית פחות מבן-ארי? האם רק גירוש יהודים הוא מוסרי וכשר למען "השלום"? לקשת הפוליטית יש שני קצוות, ולשניהם יש לומר: הטרנספר לא יעבור!

כל עוד ישראל – והעולם בעקבותיה – מדקלמת את שקר "פתרון" שתי המדינות וממשיכה במצעד האיוולת האוסלואידי (שמן היום הראשון התבסס על הנחות יסוד שגויות), שלום לא יהיה בארץ. מבחנו הראשון של ראש הממשלה שייבחר ב- 2019 יהיה בבלימת המצעד הנ"ל ובשכנוע הנשיא טראמפ שלא על דרך אוסלו תהיה תפארתו.