שתי אמירות כלולות בדבריו של רוסו. ומעניין שרק אחת מהן זכתה לתהודה כללית, והשנייה נעלמה לה איכשהו ללא תגובה והתייחסות. אף שהיא חשובה הרבה יותר.
באשר להאשמת התושבים בעוטף עזה בהתבכיינות, מפגין הפוליטיקאי החדש אי הבנה מטרידה. האזרחים זכאים לבוא בדרישה למי שממונה על ביטחונם, שיעשה זאת. שימלא את משימתו ואת הבטחותיו. הם אינם אנשי צבא אלא אזרחים. אומנם, הודלף בתקשורת – בעת כתיבת שורות אלה- שהוא אכן דאג לאנשי הצבא ופחות לאזרחים שבגזרה שהוא היה אחראי לה, אך זה נראה ממש הזוי.
אנו לא במלחמת השחרור כשכל העם צבא וכל הארץ חזית. לצבא יש תפקיד ברור מאוד, עליו לאפשר לאזרחים, על משפחותיהם וילדיהם, לחיות חיי שלום ושלווה. ולהפעיל את כל האמצעים לשם כך. והנזיפה באזרחים הטובים הללו אין לה מקום.
אגב, מותר היה גם לצפות לכך שאדם במעמדו ישחיל גם מילה של הערכה להורים שלא הבריחו את משפחתם מטווח הטילים. הן לתושבי עוטף עזה, ולא פחות מכך לתושבי חבל עזה, אנשי יישובי קטיף, שהאבדות הכואבות בקרבם, לא פגעו כהוא זה במוטיבציה שלהם ובנכונות שלהם להמשיך ולחיות תחת טרור מכל הסוגים. ואפילו תוך מאבק עם מתנגדיהם בין אזרחי ישראל. כל זאת מתוך מחויבות עמוקה לערכים שלהם. ובוודאי לגישתו- ללא בכיינות.
אך האמירה השנייה היא באמת זו המשמעותית והחשובה. והיא הנכונה מבין השתיים. צודק רוסו שציין שהתבכיינות היא נשק בידי האויב. ובלשונו המצוטטת בתקשורת: "הבעת חולשה משפרת את המוטיבציה של האויב". כל חולשה אצלנו נתפסת אצלם כניצחון וכהוכחה שהלחץ שלהם עוזר וכדאי בדרך למטרתם. לסילוק היהודים מארצם וממדינתם. איתות של חולשה שווה לכמה חטיבות לוחמים.
לא רק בגלל ששכחנו את "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו". אלא הפגנה של אי רצון לעמוד, של סדק ברוח האיתנה, מהווה נסיגה בפועל. כל תוכנית של מסירת חלקים מארץ ישראל מסמנת לאויב שכדאי להמשיך בטרור. הטרור הבריח את ישראל מעזה. ללא תמורה, ללא הסכם. רק פירוק הישובים ובריחה. כך בצפון השומרון וכך בחברון ובעוד אזורים ביו"ש. הערבים קוראים את המפה ומבינים שמבחינתם זה אידיוטי לא להמשיך את רצח היהודים, הנזקים לרכוש, הטרור החקלאי וכל מה שיעודד את מגמת ההתקפלות.
כל אמירה שמשדרת הצלחת לחץ האויב, מגבירה את בטחונו העצמי ומעודדת אותו להגביר יותר את הלחץ. זו ההצלחה שלו. אז, מה שנכון בעוטף עזה, נכון גם ביהודה ובשומרון, בבקעת הירדן ובכל מקום. אדרבה. תגובה של התיישבות חדשה, כמו גם ביטול אסון הגירוש- לפחות כצעד ראשון- בצפון השומרון, הוא איתות של חוזק, של מגננה ההופכת להתקפה, ושל הביטחון העצמי שלנו במאבק ההיסטורי עם אויב חסר מעצורים.
תודה, האלוף רוסו, על החיזוק הזה. צדקת בחלק הזה של דבריך.