לא מתנצלים, מחויבים

אנחנו לא מתנצלים על השבת, על הכשרות ועל הגיור. אנחנו לא חושבים שמסורת, רוח או 'הדתה' הן מילים מגונות.

ח"כ בצלאל סמוטריץ'' , כ"ח באדר תשע"ט

בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
צילום: יצחק קלמן

הציונות הדתית היא לא כזו שמתנצלת או מתביישת. כזו היא. היא תמיד הייתה שם, עבור מי שבוחר בה, ועבור מי שלא בוחר בה.

היא לא אוהבת שאומרים שהיא מגזרית, אבל אסור לה להתנצל על מה שהיא, על הצרכים המיוחדים שלה, שהם בעצם הצרכים של כל עם ישראל. זה מגזר שכשהוא חושב על עצמו, הוא שוכח את עצמו וחושב על כל עם ישראל.

ראינו כבר הרבה פוליטיקאים שמצטלמים לפני הבחירות בישיבת הסדר או במכינה קדם צבאית. ביקור חינם, יחסי ציבור חינם, וגם הבטחות חינם, למה לא? בני הישיבות הם אולי 'מלח הארץ', אבל כשזה מגיע לשורה בתקציב המדינה, פתאום אין להם מקום ליד השולחן. אין ולא יהיה מי שישים את מפעלי התורה, ההתיישבות והחסד של הציונות הדתית כחלק מהסכמים קואליציוניים, כחלק ממצע ומדרך ברורה. זה פשוט לא יקרה, ולא יהיה, וכבר היינו בסרט הזה. ולא, התורה שאנחנו לומדים בישיבות היא ממש לא מגזרית, זו תורה של כל עם ישראל, תורת הגאולה של ארץ ישראל.

בואו נדבר קצת על הגרעינים שלנו, הגרעינים המשימתיים והגרעינים התורניים. אוהבים להשמיץ אותם ולגדף אותם, אבל האמת היא שהגרעינים זה מפעל התורה, החסד והחברה הגדול בישראל. נער הייתי וכבר קצת גדלתי, ועדיין לא מצאתי מי שהתעשר בשל חברות בגרעין. ההפך הוא הנכון. יודעים מה? אל תשאלו אותי. תשאלו את ראש עריית מגדל העמק, ראש עריית נצרת עילית או את ראשי עיריית קריית מלאכי וקריית גת. יש כלל כזה, כלל ישן נושן, שאומר שאם אין קמח, אין תורה. קל וחומר שאם אין קמח, אין לחם לחלק לנזקקים. מחמאות לגרעינים, שמעתי הרבה. המחאות בפועל – פתאום כולם נעלמים, משאירים כמה פירורי תקציב, או גרעינים שחורים. אז תגידו אתם, גרעינים זה מגזרי? ומי ידאג להם?

אנחנו לא מתנצלים על השבת, על הכשרות ועל הגיור. אנחנו לא חושבים שמסורת, רוח או 'הדתה' הן מילים מגונות. זה לא צורך 'שלנו', זה צורך לאומי. אז נכון, זה לא פופולארי, ובדרך לידיים על ההגה של לשכת ראש הממשלה זה קצת מכניס מקלות בגלגלים, אבל מבחינתנו, זה המנוע של עם ישראל כולו, ואנחנו מחויבים למלא אותו בדלק מטוסים, בשביל שכל עם ישראל ימריא.

עכשיו נדבר קצת על ארץ ישראל. תראו, כולנו זוכרים את תקופת ההתנתקות, איך שאלנו את עצמנו, על מה ולמה בא לנו הדבר הזה. דבר אחד בטוח - מעשה אריק שרון לימד אותנו לקח ברור – אהבת ארץ ישראל ללא רוח – עפה במהרה ברוח מצויה. זה לא רק ש'מה שרואים מכאן לא רואים משם'. זה פשוט מה שקורה למי שרק רוצה להיות ראש ממשלה ולשרוד בלשכה. תשאלו את ביבי, ואת האבות בחברון, הם בטח זוכרים מצוין.

מה שיפה בציונות הדתית, שהיא לא רק מדברת אחדות, היא גם עושה אחדות, גם כאשר זה לא נעים וקשה, אחרת זה לא אחדות אמיתית. יש אחדות מלאה, ויש אחדות של חיבור טכני, אבל אחדות יש. אנחנו לא מתנצלים על זה. דעות מבררים בבית המדרש, בפוליטיקה מתאחדים ומנצחים, וזה היופי בפוליטיקה. הפעם, זו לא סתם אחדות, זו אחדות מתוך אחריות. ככה אנחנו, תמיד היינו כאלה, אנחנו לא רק מדברים על כניסה תחת האלונקה, ובסוף זורקים אותה עם הפצוע בשטח. אנחנו נכנסים תחתיה, ומחויבים.