אדישות להר?

תארו לעצמכם ששיירת ראש הממשלה מותקפת באבנים שנזרקות לעברה ע"י מארב מתוכנן של חבורת רעולי פנים

יצחק טסלר , ו' באדר ב תשע"ט

דעות יצחק טסלר
יצחק טסלר
צילום: עצמי

כבר ממרחק שמעתי את הטונים הגבוהים מתוך הכיתה והבנתי שנושא סוער עומד על הפרק. כאיש חינוך, שמחתי על כך.

טרם ידעתי מה העניין, אך עצם זה שהתלמידים אכפתיים ומעורבים זה כבר סימן טוב. מה עוד וכל מורה מתחיל יודע שיכולת אמיתית לחנך תלמידים, להעביר להם ערכים או אפילו רק ידע, תלויה ברמת העניין ורלוונטיות החומר אליהם.

"הרב, נכון הר הבית קדוש בקדושת בית כנסת?"

לא הבנתי בדיוק לאן הוא חותר, ועניתי: "בוודאי, קדושת בית הכנסת נלמדת מקדושת הר הבית, כלומר קדושת הר הבית גדולה יותר. בית כנסת מכונה 'מקדש מעט' ביחס לבית המקדש הגדול, 'הבית הגדול והקדוש'."

"אז למה העצורים על זריקת בקבוק תבערה לתוך מתחם משטרתי בהר הבית לא 'זכו' לתנאים להם 'זכו' חשודים על שריפות שטיחים בכניסה למסגדים וכנסיות? תנאים הכוללים הקמת צוות מיוחד לחקירת האירוע, איסור מפגש עם עו"ד, עינויים, בקשת מיצוי העונש המקסימלי בחוק פגיעה במקומות קדושים..."

לא ידעתי על מה הוא מדבר. "מה? היום? בהר הבית?"

"כן. ולא רק זה. אחרי האירוע, במהלך חיפוש שהמשטרה ביצעה במרחבי ההר היא מצאה מצבורי אבנים, כמויות רבות של חומרי בעירה, כוורות של זיקוקים ובקבוקי תבערה רבים המוכנים להבערה והשלכה."

הייתי בהלם. בעצם, לא ממש הופתעתי, אבל כן צרב לי. מאוד. ושאלתי את התלמידים: "עזבו את ההשוואה שעשיתם לשריפה במקומות ש'קדושים' לנצרות ולאיסלאם. נניח שרשויות החוק, לשיטתם החילונית, אינם מתייחסים לכל שטח ההר כמו לבית כנסת ולמקום קדוש. אבל מה עם כבוד ישראל? מה עם העניין הסמלי והייצוגי? תארו לעצמכם ששיירת ראש הממשלה מותקפת באבנים שנזרקות לעברה ע"י מארב מתוכנן של חבורת רעולי פנים. האם זו היתה עוד ידיעה במהדורות החדשות, או שמא אירוע זה היה מכתיב את סדר היום הציבורי? או בתרחיש דמיוני אחר: בקבוק תבערה מושלך לשטח קרית הממשלה בגבעת רם או לאיזור הקריה בתל אביב. לא שיש נפגעים חלילה, רק הצתה של רכוש. האם השיגרה היתה חוזרת כל כך מהר, או שכל זרועות הבטחון היו מתייצבות מיידית ונוקטות יד קשה, ובלבד שישימו לזה סוף ובכך ינסו לחפות על המחדל החמור שלהם?"

קלטתי שלרגע התהפכו היוצרות. אני נעשיתי השואל והם העונים: "הרב, בדיוק כמו שרשויות החוק אינן רואות במקום המקדש – מקום קדוש, כך הן לא רואות במקום זה – מקום ייצוגי ועקרוני, שפגיעה בו היא דבר בלתי מתקבל בשום פנים ואופן."

"כן," התעקשתי, "אינני מתפלא על רשויות החוק. אנחנו מכירים אותם לא מהיום ולא מאתמול. הן מונהגות בידי אג'נדה ברורה שמושפעת מהמערב המודרני, שכל סכסוך אלים אינו תקין. מלחמה היא דבר שלילי ויהי מה. כל שאפשר להימנע מיציאה לקרב או אפילו לתגובות אלימות לאירוע תקיפה וטרור – יש להימנע מכך כל עוד אין סיכון ממשי ומיידי לחיי אדם. מבחינתם, אין בין התוקף לקרבן. אין זה משנה מי הצודק ומי הפושע, העיקר שיישפך מה שפחות דם.

מדיניות ההכלה הינה אידיאל גדול יותר מהחתירה להכרעה ונצחון מובהקים. אמנם כואב שזו המציאות, אבל בינתיים זו עובדה מוגמרת. בטרם נילחם קרב מאסף שנראה רחוק ממנו כרגע, בואו נילחם את המלחמה שמתרחשת לנו עכשיו מול העיניים, ולצערי נראה כי אנו הולכים ומפסידים בו. לי כואב בכפל כפליים על הציבור הדתי.

שוב ושוב נראה שאנחנו הדתיים, כבר נעשים מושפעים יותר ויותר מהשדר האמור. התבלבלנו בנושא טוהר הנשק ובדיני מלחמה. אנחנו מערבבים בין יהודי לגוי. שכחנו מדוע עלינו ארצה ונלחמנו בשביל לכובשה ובשביל להמשיך לאחוז בה וליישבה. האם רק בשביל בית לאומי בטוח או שמא תכליתנו היא לבשר בשורת גאולה לעם ישראל ולעולם? הקומה הבסיסית של בשורה זו דורשת שלטון חזק, ריבון וגאה בארצו. ללא בסיס זה אין קיום לקומות שבאות על גבה. 'חכמת המסכן בזויה'. מי מעריך ומחשיב פראייר שאינו מאמין בצדקת דרכו ואינו נלחם למענה?"

"הרב, מה אפשר לעשות? אתה תמיד מלמד אותנו לא רק לבכות ולקטר אלא לעסוק במחשבות על העתיד ולהתמקד בתיקון ובעשייה חיובית..."

"מסכים לגמרי, צריך להציף את הנושא. מעל כל במה אפשרית. לעורר את הציבור ואת נציגיו. יש לנו כח. רק שצריך שזה יעניין אותנו ויבער לנו. בשנים האחרונות יש התעוררות יחסית לנושא הר הבית, אבל זה לא מספיק. צריך להגביר, להעצים ולמקד מגמה זו. בידינו הדבר!"