האופניים של משה

ציונות דתית זה לחבר את שני הגלגלים לשרשרת, אבל בשונה מהאופניים של פייגלין, שני הגלגלים מובילים.

נתנאל נדב , י"ג באדר ב תשע"ט

דעות נתנאל
נתנאל
צילום: נדב

משה פייגלין פרץ לחיינו אזוק, נטול חירות, אסיר הפגנות אוסלו ובפיו קריאה: זו ארצנו.  בעיניים כלות, שידעו משקפיים גדולות יותר, הוא ראה את לחיצת היד ה'אוסלואית' שהפכה את ארצו לקטנה יותר וריבונית פחות.

שני גלגלים באופניים של משה. גלגל אחורי מניע, וגלגל קדמי מונע. גלגל חירות וגלגל זהות. 

פייגלין רוצה מדינה יהודית, הוא רוצה יותר שבת ופחות חמץ, יותר כשרות ופחות התבוללות. הוא גם מעז לבקש מה שפוליטיקאים אחרים לא, הוא רוצה מקדש על הר הבית, ושיהיה בלי ערבים ובלי רגולטור ממשלתי בבקשה. מי שיקרא את המצע של מפלגת האידאלים החדשה- זהות, יבחין בערך החירות החורז את כולה. רוצים חינוך טוב יותר? תנו חירות. הביאו חירות, קבלו בריאות. ביטחון? כלכלה? תאונות דרכים? חירות.

עם מרבית טענותיו קל להסכים. כמי שמאמין בכלכלה ליברלית, גם אני רוצה יותר הפרטה ופחות משרדי ממשלה, פחות מיסים והרבה פחות התערבות ממשלתית במשק. גם אני חושב שיש צורך לקצץ את הכנפיים של הדרקון בעליון ולפצל את תפקידי היועמ"ש. לאפשר לפוליטיקאים לדבר יותר ולחוקק פחות. 

אבל עם דבר אחד אני לא מסכים. בניגוד לפוליטיקאים אחרים, פייגלין לא מסתפק בלהניח יד על הגה של מנהיג אחר. הוא שואף להחזיק בכידון ולשלוט בו ללא מצרים וללא פוליטיקה שמטבעה מצריכה פשרות. כאשר עזב פייגלין את הליכוד בדצמבר 2014, הוא הבין שעליו להעביר הילוך ולפדל חזק יותר. את הפנצ'ר בגלגל הקדמי שדיבר על יהדות, הוא החליט שלא לתקן. הוא שמט אותו בצד הדרך וחיבר גלגל חדש ונוצץ יותר- גלגל הזהות.

פייגלין החדש, עם חולצת הסטיב ג'ובס, מבקש להפריד בין הדת למדינה. לא משנאתו את הדת או סלידתו מהמדינה,  את שתיהן הוא אוהב. לדידו, אם רק תכפה פחות, תקבל יותר. גם בענייני דת. ויש לו אסמכתאות, הנה, אין חוק ברית מילה ורובנו נימולים. הבה נפרידה דת ממדינה, ואז ירבו עלינו שומרי השבת ומחותני רבנות כדת משה וישראל.

מה שפייגלין שכח זה שאין פה מאבק בין כופה ונכפה. בין אויבי חירות, לשוחריה. היהודי המאמין שרוצה נישואין בפיקוח הרבנות, אינו מעוניין לכפות את אמונתו על איש. הוא דואג לעתיד המשותף במדינת ישראל בה יחיו צאצאיו עם צאצאי חבריו, אשר יאלצו להסתובב עם אילן יוחסין בכיס ועם חשד לנישואי ממזרות בלב. הוא רוצה עם לא מפולג בין הנישאים רבנית לנישאים אזרחית, כאשר כל פלג מתחתן רק עם בן אותו הפלג. 

כשיהודי מאמין רוצה שמירת שבת במרחב הציבורי במדינת היהודים, הוא לא עושה זאת מחשש לפגיעה בגן העדן הפרטי שלו, הוא עושה זאת כי הוא מאמין שכך ראוי ליום המנוחה הלאומי של המדינה היהודית. כך גם בגיור, בכשרות ובכל ההשלכות המעשיות של 'דת ומדינה' בישראל. אין פה מאבק, יש כאן דילמה. 
שניים אוחזים בחבל, כל אחד לכיוונו. ופייגלין אחד, שמבקש לחתוך את החבל ולהפריד.

כאשר אנו עוסקים בסוגיות 'דת ומדינה', חירות הפרט היא לא הפתרון. לא הפרט הוא העניין, כי אם הכלל. כלל האומה, כלל ישראל. 

כתלמיד תלמידיו של הראי"ה קוק, פייגלין שכח את הבסיס הציוני-דתי-לאומי הזה. ציונות דתית זה לחבר את שני הגלגלים לשרשרת, אבל בשונה מהאופניים של פייגלין, שני הגלגלים מובילים. אין פה ניסיון של גלגל החירות להוביל ליותר יהדות. יש שני גלגלים של 'דת ומדינה' שצריכים להיות מובילים ומובלים, יחד, בהרמוניה.

פייגלין צודק, כפייה היא פסולה וכפייה משיגה את התוצאה ההפוכה. הוא צודק, אסור להצביע לו, אסור שמדינת ישראל תכפה הפרדת דת ומדינה. זו הפרדה פסולה שתשיג את התוצאה ההפוכה, עבור כל הצדדים.

זו ארצנו, זו יהדותנו, אל לנו לבגוד בהן.