החוק היה לצחוק

ההלצה החבוטה הפכה למציאות מרה, של הנהגת האיפה ואיפה שיפוטית: דין אחד לימין הקיצוני ודין שונה לשמאל הקיצוני

מנחם רהט , י"ד באדר ב תשע"ט

1.מדהים עד כמה מסוגלת המציאות לעלות אפילו על הדמיון הפרוע ביותר. מפליא כיצד בדיחה פורימית חבוטה משקפת מציאות אבסורדית שבג"ץ כפה עלינו.

    וכך מספרת הבדיחה שזכתה לעדנה: מדוע מחייבת ההלכה את הקורא במגילת אסתר בפורים, לקרוא את שמותיהם של עשרת בני המן במהירות הבזק, בנשימה אחת? – מפני שאילו יפסיק אפילו לשניה, ייכנס הבג"ץ לסדק הצר ויציל מחבל התליה את אוייבי ישראל המובלים לתליה בשושן הבירה, אבל יצווה להעמיד לדין את מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, באשמת גזענות...   

    2. צחוק בצד, אבל זה שנים שאזרחים רבים, למעלה ממחצית האוכלוסיה היהודית בישראל, מתהלכים בהרגשה שהבג"ץ הוא ממשלת העל שמנהלת באמת את המדינה. לא השיטה הדמוקרטית, לא הממשלה הנבחרת בידי העם, לא 'קול המון כקול שדי', לא בחירות בקלפי. השלטון נחטף בידי מועצת החכמים כחולת דם, שממרומי מגדל השן המנותק, משחקים בתפקיד השליט האמיתי, מעל רצון העם ונגד רצון העם, בניגוד גמור לעקרון הדמוקרטי הנעלה של הפרדת הרשויות.

כשזה המצב, מי באמת צריך בחירות בקלפי? הבחירות רק מצחיקות אותם. יש כללי משחק אחרים, שמאפשרים לחבורה שאיש לא מינה לתכלית זו, לעשות את החוק לצחוק ואת הדמוקרטיה לבדיחה. החוק מבחינתם אפילו איננו בגדר המלצה. אין כניסה למגדל השן להגינות, לצדק הטבעי, להיגיון.  

3. מדובר כמובן בפסילת מירוצו לכנסת של מיכאל בן ארי מעוצמה יהודית, תוך כדי הכשרת מירוצם של בל"ד-תע"ל שאנשיהם אינם מסתירים את כמיהתם לכליונה של המדינה היהודית, ואנשיהם זועקים בראש חוצות: "בדם ואש נפדה את פלשתין" - קריאה שמשמעותה רק אחת: הכרזת מלחמה על המדינה היהודית, על עצם הקיום היהודי בארץ ישראל, בשאיפה ברורה לכיליונה.

ולצידן של שוחרות אובדן המדינה, הכשיר הבג"ץ גם את עופר כסיף, יהודי-המחמד ברשימה הקומוניסטית הערבית, שקורא לשרה בכירה "חלאה ניאו נאצית", וליהודים העולים לממש את זכות הריבונות הישראלית בהר הבית: "סרטן עם גרורות שיש לחסל ביד חזקה ובזרוע נטויה". אם דבריו של ד"ר בן ארי, שיש להעניש את תומכי החמאס והחיזבאללה, הם בגדר גזענות, כיצד זה שהקריאות וההסתות לרצח יהודים שבפי השמאל האולטרא קיצוני והערבי, אינן גזענות? איפה ההיגיון? איפה הצדק? איפה האינטגריטי, ולוּ רק למראית עין?  

4. חברי חונטת ממשלת-העל (שיש הרואים בהם חונטה שחורה, על שום גלימותיהם), מזכירים מאד - צר לומר זאת אבל אלה העובדות – את החונטות האלימות בדרום אמריקה שהשתלטו על השלטון בניגוד לרצון העם, השיתו עליו דיקטטורה אלימה, ועדיין קוראים לעצמם דמוקרטיה. כך נהגו גם השלטונות החשוכים של סין העממית שהנהיגו דיקטטורה על 'העם הנבער מדעת', אבל קראו לעצמם דמוקרטיה למופת; וכך גם רוסיה הסובייטית שהתהדרה לשווא בתיאור עצמה כדמוקרטיה עממית. הצד השווה שבכולן, שהן היו בעצם דמוקטטורה: שדדו את השלטון מן הריבון האמיתי, שהוא כמובן העם, ועוד העזו להתהדר בדמוקרטיה שהוכחדה.

5. לא היה אולי מקום להזדעזע מפסילת ד"ר בן ארי, שאמור היה לייצג בכנסת את מה שמוגדר 'ימין קיצוני', אילו נהג הבג"ץ בהגינות ובאותה אמת מידה, ופוסל גם את העשבים השוטים של 'שמאל קיצוני'. לא הפסילה עצמה מזעזעת, כי אם מידת האֵיפָה ואֵיפָה שהנהיגו כבודם: לרגליהם של הקיצונים משמאל, הם פרשו שטיח אדום בדרך לבית הנבחרים, ומצד שני פסלו את זכות העם, הריבון, לייצוג אותנטי. חוסר הסימטריה הוא עוול משווע. מדיניות ה'דאבל סטאנדרד' (הסטנדרט הכפול), היא בלתי נסבלת.

6. מה המסקנות? יש בעצם שלוש: האחת, שהגיעה העת לגוון מאוד את הבג"ץ, כדי להפסיק את המשחק הפסבדו-דמוקרטי, ואם זה לא יילך, לפזר את הכל ולהתחיל לבנותו מחדש; שנית, כל עוד המצב הנוכחי לא משתנה, ראוי להתייחס לבג"ץ כפי שנתניהו התייחס בתגובה לאמירתו של פעיל באסיפת בחירות בשבוע שעבר: "ציפית למצוא שם צדק? זה המקום האחרון למצוא בו צדק".

ושלישית, וזה העיקר לעת הזאת: למתוח על פני כל השנה את מצוות 'ונהפוך הוא', כדי לרסן את העריצות השיפוטית, באמצעות הצבעה לאחת הרשימות שתוכלנה לתקן את המעוות. בוודאי לא לאלה שטירפדו כל מהלך להבראת חוליי מיסדר שחורי הגלימה.