התקווה

אפילו אותם מצביעים חילונים, שבניגוד למה שחשבנו, לא נטשו יחד עם בנט ושקד, מחפשים מפלגה שמדברת בשם התורה.

תגיות: דוד וכטל
דודי וכטל , י"ז באדר ב תשע"ט

1. חבר שגר באחת מערי המרכז, כזו שרוב תושביה ככל הנראה מצביעים גנץ ושמאלה, שיתף אותי באירוע בו הוא היה שותף לפני כמה חודשים.

וכה היו דבריו: לכבוד חג חנוכה החלטנו לעשות אצלנו בבית מסיבה והדלקת נרות עבור תושבי השכונה. אלו שעדיין אינם דתיים. כמה שעות לפני האירוע, בעודי מתלבט על מה כדאי לדבר, החלטתי לשים נפשי בכפי ולדבר על כל אותם הדברים בהם אנחנו דווקא לא מסכימים. לקחתי את הסיכון ובחרתי לדבר על מלחמת התרבות שמתנהלת היום במדינת ישראל.

המסיבה הייתה שמחה במיוחד והיה ניכר שכולם נהנים מהמפגש, השירים והסופגניות. בראשית דבריי התנצלתי על כך שאולי אני עומד להרוס את האווירה הנעימה, אבל אני מרגיש שאין דבר יותר מתאים לדבר עליו בחנוכה מאשר מלחמת התרבות בה אנו מצויים. דיברתי על שמירת שבת במרחב הציבורי, על נישואין כדת משה וישראל, על בורות בכל מה שקשור ליהדות ואפילו על הבעיה שבמכשירי המדיה החדשים.

כולם הקשיבו, הנהנו בראשם, חלקם הסכימו יותר וחלקם פחות. היה קשה להתעלם מאחת הנשים שישבה די קרוב אלי והייתה נראית מאוד לא שקטה. טוב, אמרתי לעצמי, זה כנראה לא במקרה, הרי היא המנהלת של התיכון האזורי ובטח כמעט כל מה שאני אומר מרתיח את דמה.

רגע לפני שסיימתי, אזרתי אומץ ופתחתי את הנושא עליו היה לי ברור שלא אדבר בשום מצב – להטבי"ם. בקושי הספקתי לומר שלושה משפטים ואותה מנהלת לא שקטה התפרצה לתוך דבריי בזעקה: "אוהו! סוף סוף! אני יושבת כבר עשרים דקות בשקט ומחכה שתדבר על צרת הצרות, על מה שמפרק לנו את הנוער, מה שמכריחים אותנו לומר עליו שהוא נורמלי ופשוט הורס כל חלקה טובה של נורמליות אצל הילדים שלנו!".

2. ההתרסקות של 'הימין החדש' בסקרים היא זו שגרמה לי להיזכר בסיפור הנ"ל. נראה שבנט ושקד לקחו כמעט את הכול בחשבון. הם עשו מחקרי עומק, התייעצו כמעט עם כל מי שראוי ולמדו היטב את השטח קודם שהם יצאו לדרכם החדשה. אבל ישנה נקודה אחת אותה אולי הם החסירו – ישנם חילונים שנתנו להם את קולם בבחירות הקודמות לא בגלל שלבנט ישנה כיפה קטנטנה, שקד בעצמה אינה דתיה והם ליברלים לא קטנים בכל מה שקשור לענייני דת ומדינה. ישנם חילונים שתמכו בבנט ושקד דווקא מכיוון שהם נשאו על גבם את הטיקט – דתי לאומי.

הציבור הדתי לאומי נתפס בעיני חילונים רבים כמודל מוצלח של נאמנות לדרך המסורתית של עם ישראל יחד עם תשומת לב וערנות לתמורות שחלו בעולם במאה השנים האחרונות. גם אלו שלא חיים חיי יהדות שלמים, לא מקפידים על לימוד תורה וקיום מצוות, רואים במשנתה של הציונות הדתית תקווה עבור מדינת ישראל כולה. זה נכון ביחס לנושא ארץ ישראל וההתיישבות בה, וזה נכון ביחס לנושאים של זהות יהודית ושמירה על התא המשפחתי הנורמלי.

מלבד הבעיה המוסרית שבנטישת מפלגת 'הבית היהודי' ערב בחירות, יחד עם הסרת 'עולם של הרבנים', בנט ושקד הסירו מעליהם גם את השם הטוב שיש לדרכה של הציונות הדתית. דרך של נאמנות לתורה. מה שנשאר מהם כעת זה לא הרבה יותר מחוטובלי, אלקין ואדלשטיין. לצורך העניין, ב'ליכוד' ישנם יותר דתיים מאשר ב'ימין החדש'.

3. מכאן ל'איחוד מפלגות הימין'. סכנה גדולה רובצת לפתחם. לומר היום שבשום אופן לא ניתן יד לעקירת יישובים, כניעה לחמאס והפקרות בביטחון, זה כבר לא 'גליק' גדול. עבור רוב העם הדברים הללו כבר אינם 'נושא' שנתון למחלוקת. הזירה החדשה בה מתחולל הקרב האמתי, הינה הזירה לה ניתן השם הלא מלבב – דת ומדינה. או במילים אחרות – זהותה היהודית של המדינה.

ישנם חשבונות פוליטיים רבים שיכולים לגרום למועמדים לומר כל מיני דברים במהלך מערכת בחירות. מובן שכל מועמד שואף 'לחבק' כמה שיותר בוחרים פוטנציאליים. אולם כאן טמונה הסכנה. גם השר בנט חיפש לחבק, גם הוא רצה להכיל.

על אף הצורך המובן לקבל תמיכה מכל קצוות הקשת של החברה הדתית לאומית, חייבת להיות דרך ברורה. אפילו אותם מצביעים חילונים, שבניגוד למה שחשבנו, לא נטשו יחד עם בנט ושקד, לא מחפשים מפלגה שמחבקת את כולם. הם מחפשים מפלגה שמדברת בשם התורה, מפלגה שמציעה ערכים שנים ממה שכולם מציעים, מפלגה שתחולל תפנית בכיוון אליו צועדת המדינה וצועדת המשפחה. אותם מצביעים מחפשים תקווה.