אין תלמידה שאין לה שעה

מכתב מרגש מבתה של מי שניצלו חייה בזכות התלמידה שהיא התעקשה להשאיר בלימודים למרות הכל.

אבינועם הרש , כ"ד באדר ב תשע"ט

 קיימתי בתקופה האחרונה הרבה שיחות עם הורים מתוסכלים ששיתפו אותי בתחושותיהם בעקבות מכתבי הדחייה שקיבלו הילדים שלהם לישיבות התיכוניות:

חלקם הרגישו שהמראיינים ממש פספסו את הילדים שלהם, שהציונים שהציגו לא תאמו כנראה את סף המצויינות הנדרש שאותם מוסדות מחפשים.

בדיוק אתמול הגיע ההודעה הבאה שנראתה לי כל כך קשורה ליכולת שלנו כאנשי חינוך להאמין ולזהות את הנשמה שנמצאת מעבר לתלמיד שלא מצליח ליישר קו עם הכללים של המוסד שקיבל אותו:

"שבוע טוב. הרגשתי צורך לשתף:

ביום חמישי אמא שלי, שהייתה מחנכת ומורה לאנגלית באחת האולפנות הגדולות במרכז, עברה אירוע לב. ההורים שלי מנויים לשירותי חירום אבל עד שאלו הגיעו הגיע לבית שלהם הספיקה להגיע אליהם קודם צוות של ניידת טיפל נמרץ של מד"א.

אני הגעתי רבע שעה לאחר תחילת פעולות ההחייאה ואיך שפתחתי את הדלת וראיתי את הצוות עובד על אמא שלי, הסתכלתי על מישהי שלאחר מכן הבנתי שהיא נהגת האמבולנס והפנים שלה משום מה היו מאוד מוכרות לי רק שלא הבנתי מאיפה.

נהגת האמבולנס כמובן מיד זיהתה את אמי ואת הבית שכל כך הכירה וחייכה אליי רק עדיין לא קישרתי ולא הבנתי מאיפה היא מוכרת לי.

רק כשכבר לקחו את אימי לאמבולנס הבנתי: זו הייתה התלמידה של אמי שעזבה את בית הספר ומאז בכל יום חמישי אמא אירחה אותה בביתנו ודיברה איתה במשך שעות, וזאת לאחר שבכל שבת שלישית לערך הנערה הזו התארחה בבית שלנו.

כשהגיע אמי לבית חולים ואנחנו אחריה היא הזכירה לי בקצרה את כל הסיפור. איך שבכיתה י"ב, עקב משבר חמור בבית, חלה אצלה תפנית בהתנהגות ובלימודים, היא התחילה לעשן, להתנהג באופן בלתי הולם ובסוף הנהלת בית הספר החליטה שהיא תפרוש ממנו לגמרי.

אמי, כמחנכת שלה, הייתה היחידה שדרשה שהיא תישאר ואף התחייבה לערוב להתנהגות שלה ולקחת אותה תחת חסותה.

רק אז ההנהלה התרצתה ואמי החלה לשמש לה גם כמעין משפחת אומנה בנוסף לדודה שלה שהיא עברה לגור אצלה.

לאחר עזיבת בית הספר ביקשה אותה נערה להתנדב במד"א ומאחר שפרשה מהלימודים - המראיינים שלה קצת היססו אם לקבל אותה. אמי הגיע במיוחד כדי להמליץ עליה באופן אישי...

אמי, שהייתה גם מורה לאנגלית בנוסף להיותה מחנכת, לחצה עליה לגשת לבגרות וישבה איתה שעות על גבי שעות עד שאותה נערה ניגשה לארבע יחידות לימוד והצליחה לעבור בציון יפה.

מאז הספיקה גם להתחתן, לשקם את עצמה, להקים עסק ולהמשיך עם ההתנדבות שלה במד"א. עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה בבית שלנו יותר מעשרים שנה.

"תאמיני לי", היא אמרה לי בהתרגשות, "שכל ההתנדבות שלי במד"א הייתה שווה רק בשביל להחזיר קצת לאמא שלך".

הערב, במוצאי שבת, אמי יצא סוף סוף מטיפול נמרץ וחל שיפור ניכר במצבה.

למה בחרתי לכתוב לך? כדי שאנשי החינוך שיקראו את הסיפור שקרה לנו יזכרו שאין תלמיד או תלמידה שאין להם שעה, ולפעמים התלמידה שהאמנת בה למרות שכל המערכת התייאשה ממנה היא זו שעוד עלולה להציל את חייך.

מאחלת לכל עם ישראל חודש טוב ורק בשורות טובות"

קיבלתי את רשות הכותבת לפרסום המכתב