בריתו של אברהם אבינו

הרב יעקב הלוי פילבר , כ"ו באדר ב תשע"ט

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

נחלקו רבותינו מה טיבה של מצות המילה, האם היא באה להסיר מהאדם דבר מיותר או באה להוסיף לו דבר שהיה חסר לו.

רבינו סעדיה גאון בספרו 'אמונות ודעות' [מאמר ג, י, ד"ה הענין השביעי] שואל איך נוכל להבין שהאדם כל זמן שגופו בשלמותו כפי שנברא הוא אינו תמים, ודווקא רק כאשר חתך ממנו מה שהוא, כלומר המילה, ונחסר ממנו משהו, דווקא אז נעשה תמים?

ועל כך משיב רס"ג: "הדבר התמים הוא הדבר שאין בו לא תוספת ולא חסרון - וברא הבורא את החלק הזה (הערלה) עודף עליו, וכאשר חתכו הוסר העודף ונשאר תמים".

גם 'ספר החינוך' מסביר בדרך הזו שהערלה היא תוספת מיותרת, כמו שכתב: "כי ידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה שהיא תוספת בו". אלא שעל שיטתם יש לשאול: אם הערלה היא דבר מיותר, מדוע מלכתחילה בראו הבורא  על מנת שיסירו אותו?

על שאלה זו משיב ספר החינוך: "מלבד שיש בו (בהסרת הערלה) תשלום צורת הגוף... רצה (הקב"ה) שתהיה ההשלמה (של האדם) על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו". רעיון זה אפשר לדייק מהכתוב: "אשר ברא אלקים לעשות", שהקב"ה ברא מלכתחילה את העולם בלתי שלם, ותפקידו של האדם 'לעשות', להשלים את הבריאה במעשיו.

הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' [ח"ג פמ"ט] חולק על התפיסה הרואה את הבריאה כיצירה בלתי שלימה שמצות המילה באה להשלימה, וכך כתב: "וכבר חשבו כי המילה הזו היא השלמת חסרון בבריאה" ועל הדעה הזו שואל הרמב"ם: "ומצא כל מפקפק מקום לפקפק ולומר: היאך נעשו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו השלמה מבחוץ?" ועל כן מסיק הרמב"ם: "ואין המצווה הזו להשלמת חסרון הבריאה אלא להשלמת חסרון המידות".

לדעת הרמב"ם אחד מטעמי מצות המילה היא החלשת יצר המין של האדם, וההסבר הזה מתייחס לתחום האישי של האדם. אך לפי הרמב"ם יש פן נוסף לטעמי מצות המילה, והוא טעם לאומי וכך כתב: "ויש במילה עוד עניין אחד חשוב מאד, והוא שיהיה למאמיני יחוד השם אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם והוא נוכרי - כי פעמים יעשה האדם כן (להתחזות ליהודי) כדי להשיג תועלת או כדי להתנכל אל אנשי הדת הזו".

אבל הטעם היותר נכבד לפי הרמב"ם הוא הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים: "וכן זאת המילה היא ברית אשר כרת אברהם אבינו על אמונת ייחוד השם, וכן מי שימול יכנס בברית אברהם להאמין הייחוד".

לאחר הכנסתו של הרך הנימול לברית מברכים אותו הקהל: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". ונשאלת השאלה מדוע אומרים הכרזה זו דווקא רק במצות המילה ולא אומרים אותה אחר כל קיום מצוה אחרת? על כך משיבים: בכל מצוה אחרת אין ודאות שהאדם יישאר נאמן לה כל ימיו, כמו שאמרו: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

מצוה אחת בלבד ישנה שהיהודי יכול להיות בטוח שלא יבטלה לעולם והיא מצות המילה, ועל כן הקהל מאחל לרך הנימול: "כשם שנכנס לברית" ומצוה זו תתקיים בו כל ימיו  בין ירצה ובין לא ירצה,  "כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", וכך יהיה דבוק ונאמן לכל שאר המצוות, שיקיימן כל ימי חייו.