חירות או יותר?

פייגלין גורס שהחופש עצמו יוביל באופן פלאי למדרגה הבאה. תפיסת סמוטריץ' גורסת כי אוצר התורה הוא המבוא והתשתית להתפתחות העתידית

הרב יאיר קרטמן , כ"ח באדר ב תשע"ט

דעות הרב יאיר קרטמן
הרב יאיר קרטמן
צילום: עצמי

המבוא לספר המצע של מפלגת  זהות, שחולק עם העיתון בשבע, תחום בין האינטלקטואלי לרוחני. קורות חייו של  פייגלין ותפיסתו העמוקה מחייבים התייחסות רצינית.

על יכולת מימוש המצע עצמו ימים יגידו. אילו מההבטחות ניתן יהיה לפרוע ומה הוא רצון עקרוני שבמציאות הנוכחית אינה ניתנת למימוש. במאמר זה אתייחס להיבט רוחני מסוים בדבריו של פייגלין.

לא קראתי את המצע הנרחב של מפלגת זהות, אבל קראתי את המבוא וחלקים חינמיים של המצע. הרוח הנושבת היא רוח של בשורה גדולה. פייגלין מנתב אותנו במבוא אל עבר היעד- תרבות הבית השלישי, מכוון אותנו אל הרצון לתיקון עולם במלכות שדי, הוא נע בין הרוחני לאינטלקטואלי בין הרגשי למבני.

בין השיתין עולה ביקורת מרומזת וישירה אל עבר מודלים אחרים של תיקון עולם. אם נדייק, המודל היחידי שמוצג כרלוונטי או בכלל כמודל הוא המודל הפייגליניסטי. לעומתו מוצג המודל הדתי באופן כללי כמעכב את ההגעה אל היעד. הגותו של פייגלין מוצגת כמשחררת אותנו מהכבלים של הדת אל עבר עולם חירותי. תרבות הבית השלישי תבנה, אליבא דפייגלין, למרות הדתיים ,לא איתם וודאי לא בזכותם.

על נקודה זו חלק עליו שותפו מהעבר מוטי קרפל, בשורת  פוסטים שפרסם בפייסבוק. לדעתו רק קבוצה מוגדרת ומובחנת סוציולוגית שערכי הזהות היהודית חיים בה ככוח ממשי ופעיל לא כהבטחה עתידית, יכולה לשאת על עצמה את הבשורה בשלב זה לכל העם. נקודה נוספת בביקורתו של קרפל היא ההתבססות של פייגלין על ערכים חוץ יהודיים, ועל יניקה של מושג החרות מחשיבה ליברטנית ולא ממקור התורה עצמה. פייגלין עצמו כותב במבוא כי תפיסת החרות והדמוקרטיה הם שעמדו בבסיס עשייתו ב'זו ארצנו', מצוות ישוב הארץ, גאולת ישראל לא מופיעות בדבריו שם. כלשונו של מצביע זהות ששוחתי איתו ארוכות, לפעמים אני לא יודע אם מדובר בזהות או בזהות יהודית.

ניתן למצוא בדבריו של פייגלין על המעבר לתרבות הבית השלישי, פרשנות לדברי הרב קוק במאמרו "למהלך האידיאות בישראל". אליבא דהרב קוק ישנן שתי אידאות במבנה הקיומי שלנו. אידאה אלוקית ואידאה לאומית. האידאה האלוקית היא מעין נשמה המחייה את הגוף הלאומי. הביטוי לחיבור השלם היה בזמן  שלמה המלך. אולם, שבר הגוף הלאומי בהתפלגות הממלכות והיציאה לגלות יצרו מעבר וצמצום מאידיאה אלוקית לאידאה דתית. משמעות המעבר הייתה כי האידאה האלוקית התכנסה ממערך לאומי, לכדי מערך דתי קונקרטי והביאה ליד ביטוי חיים אישים, קהילתיים-רוחניים.

אליבא דפייגלין האידאה הדתית היא שלב היסטורי, ותו לא, היא סיימה את תפקידה. כעת החזרה לכוחות החיים הלאומיים טמונה בחרותו המלאה של העם, גם אל מול הממשל שלו עצמו. כאן נטה פייגלין לדעתי מהתמונה המלאה, התורה, על כל היבטיה שבכתב ושבעל פה, נעדרה מדברי המבוא של  פייגלין. מקורות ההשראה להתחדשות ולשיבה אל האידאה האלהית,לדבריו, הם ליבו של העם בחרותו ולא בתורתו.

אליבא דהרב קוק החיבור בין האידאות בזמן שלמה המלך התחולל מוקדם מדי. הבשלות המוסרית של העם לא הספיקה לייצור שלמות אלוקית ולאומית. השבר הלאומי והגלות נוצרו על מנת להגיע לחיבור מתוקן. האידיאה הדתית אינה שלב היסטורי שעבר זמנו אלא המפתח להגעה לשלב הבא. הדתיות כינסה לתוכה בתמצית את כל כוחות החיים האלוקיים. היא עסקה בתיקון האישי, ביססה את המשפחתיות והקהילתיות, וציפתה ליום בו תחזור לשדה הלאומי, בשלה ומדויקת.

את המשפט הלאומי, שימרה הדתיות בצדק הקהילתי, את  הגבורה הלאומית בגבורת כיבוש היצר ואת העושר הכלכלי בשמחה בחלקו של האדם, היא הבינה כי הצמצום הכרחי, אך הוא זמני, הצפייה הייתה לשוב ליום בו המושגים יחזרו לגודל המקורי שלהם, ועשיר יהיה גם עשיר בכסף וגיבור יהיה גם חזק במלחמה ומשפט הקהילה יחזור להיות משפט הממלכה. נקודות התייחסות אלו אפשרו לעם במשך הגלות הארוכה לשמר את לוז הבשורה שלו לעולם, והן גם אלו שהולידו בו את המעוף לחזור ארצה. בעידן החדש התודעה הציונות הייתה זרז בפיתוח המושגים וביצירת המוטיבציה להחזיר אותם לגודלם המקורי. המבנה המדינתי חייב ומחייב את התורה להתאים עצמה שוב ושוב למבנה המדינתי.

בעוד שפייגלין גורס שהחופש עצמו יוביל באופן פלאי למדרגה הבאה, עלומה ומסתורית, וכי תורתו של העם תוולד מרוחו של העם תפיסת סמוטריץ' גורסת כי כל האוצר הגדול של התורה, הוא המבוא והתשתית להתפתחות העתידית. הוא גם התוכן הפנימי שלה, התורה היא הבסיס והיעד והחזון. לא רק במישור השמרני של נאמנות למקור ויכולת להגיע לחיבור מתוקן ומדויק, אלא כמקור השראה אמיתי ליעדים המקווים.  

כאן לדעתי טמונה אחת המחלוקות הרוחניות בין תפיסתו של סמוטריץ' כמייצג את איחוד מפלגות הימין, לשל  פייגלין. מהם מקורות ההשראה לתרבות הבית השלישי? התורה לדורותיה או החרות? האם היהודים, לומדי התורה ומחויבים אליה, במובהק, במוצהר, בהנפת דגל הם גורם מניע או מעכב? איזו גישה תביא לצמיחה, האם גישת המחויבות או גישת החירות? האם היכולת להשיב את התורה לגודלה המקורי נעוץ בזיקתה למערכות הלאומיות והחברתיות? והאם אמון משמעותו שחרור או תביעה?

כמו מחלוקת לשם שמיים כנראה סופה להתקיים.

אולם הבשורה של סמוטריץ' כמייצג את איחד מפלגות הימין, היא בשורה שבעיני אחראית יותר, קדושה יותר, מדויקת יותר ומלהיבה יותר, ובעיקר נותנת כלים רוחניים תרבותיים וקונקרטיים אל עבר העתיד של תרבות הבית השלישי .