דת ומדינה ומפלגה

נתנאל נדב בטור מיוחד על המהות של יום הבחירות ועל השאלה המרכזית שצריך הבוחר לשאול את עצמו בבואו לבחור.

נתנאל נדב , ג' בניסן תשע"ט

נתנאל
נתנאל
צילום: נדב

ליום הבחירות יש ריח מיוחד. פתקי הצבעה לבנים מוכתמים בסימני סוליות פזורים על מדרכות, זיעת חולצות זולות עם סיסמאות ופעילות שצועקות.

אותיות, קלפיות, הצהרות והבטחות שעוד יופרו. וכששוקעת השמש, והשעון מתקרב אל שעת נעילה, סגירה וספירה, יושב לו­­ עם מול מסך, וקצות ציפורניים נכססות בשיניים קדמיות. זה שבחר לראשונה עם זו שאולי איבדה את התקווה, כל אחד וציפורניו, כל אחד ונבחריו. טעם מיוחד יש ליום הבחירות.

כילד, אבי היה לוקח אותי למתנ"ס השכונתי לקיים את מצוות היום. בפתח חדר ההצבעה הוא היה עוצר, ממלמל בכוונה "לשם ייחוד" ונכנס. בודק את הפתק שלא יהיה כפול, מכניס למעטפה, מעטפה לתיבה, ועוטף אותי באווירת הקדושה של היום.
כמו ב'תורת המשחקים', כדי להשיג את התוצאה הרצויה, אסור שצד אחד יגמגם.

יום הבחירות הוא יום קדוש. יום בו עם ישראל בוחר לו את מלכותו בארצו. אז נכון, הדרך אל היום הזה מלאה ברפש, בתככים ואולי בשנאה. אך ודאי לא בשאננות.

מבחירות לבחירות כל ישראלי חורש לעצמו בעוד נימה את קמטי הגבות בוויכוח על משמעות של איזה סעיף במצע. מבחירות לבחירות כל מצח בישראל הופך גלים של מחשבה והתלבטות. אנחנו לוקחים את המלכות שלנו ברצינות. ולא, אנחנו לא ככל העמים. את הלב של המנהיגים שלנו אנחנו רוצים במקום הנכון. אנחנו רוצים אותם אידאליסטיים, אנחנו רוצים אותם חכמים, אנחנו רוצים אותם עם כישורים המוניים.

את הנשיא שלהם, בוחרים האמריקאים למשל, גם ובעיקר לפי ה'שואו', מהסיבה הזו לא תמצאו נשיא קירח מאז דווייט אייזנהאואר בשנות ה-50. לא אצלנו.

ונכון שלא פשוט לראות קדושה מבעד למיסוך הקמפיינים. ונכון שכאשר פייגלין מדבר על בית מקדש היינו רוצים לדמיין רגלי כהן יחפות ולא את רגליו שלו ננשכות. ונכון שרחיצת ידיים ורגליים היא במים ולא באלכוהול עם מלקות. ונכון שריח הקטורת יכול היה להיות נעים יותר מבושם הפשיזם ושהקרבת יונים מעולם לא הייתה על ידי שר צבא בכיכר רבין. ונכון שאת המלך שלנו אנחנו רוצים מאחד ולא מפלג. ואת הטוענים לכתר, יותר בעד ופחות נגד. נכון.

אבל בסוף בסוף, כשאדם עומד מול עצמו ומול אלוהיו מאחורי הפרגוד, כל רעשי הרקע לא נמצאים שם. רק עתיד האומה עומד לו מול העיניים. כבני הציונות הדתית ברור לנו שאנחנו הולכים לבחור את מי שיתקן עולם במלכות שדי, את מי שיקדם את מלכות ה' במדינה שהיא ראשית צמיחת גאולתנו. וברור לנו שהדרך לשם עוברת בכל. בכלכלה, בביטחון, במדיניות חוץ ובשיטור פנים. אבל לא רק.

השביל המרכזי הוא דווקא תפוח האדמה הלוהט שמתגלגל מכנסת לכנסת, מפיל ומקים ממשלות- סוגיית דת ומדינה על כל ענפיה. הדרישה הגלויה והסמויה של עם ישראל מאתנו, הציונות הדתית, היא דווקא בסוגיות של דת ומדינה. מצפים מאתנו להכיל, ומצפים מאתנו לקבוע גבולות. מצפים שנפתיע בפתרונות יצירתיים וטכנולוגיות חדשניות. מצפים שנהיה ה'מקף', מצפים שנהיה גשר.

פוליטיקה היא אמנות האפשר. זו השיטה הכי יעילה בקבלת החלטות סבוכות, כאשר התוצאה הרצויה ברורה, אך יש אלף טוענים לדרך להגיע אליה, ולכל אחד מהם אלפיים דעות. וכאשר עולה סוגיה כמו השבת במרחב הציבורי, הגיור, נישואים אזרחיים, המשפחה היהודית או מערך הכשרות, אנחנו רוצים את הנציגים שלנו שם. וכמו ב'תורת המשחקים', כדי להשיג את התוצאה הרצויה, אסור שצד אחד יגמגם.

מחר אתם מחליטים איזו מפלגה תקבל את הכוח להשפיע על תיקון עולם דרך מדינת-ראשית-צמיחת-גאולתנו. מפלגה שהמצע שלה פותח בתורה וזהות יהודית, בשבת, במעמד הרבנות הראשית ובמשפחה היהודית, או מפלגות שמבקשות להפריד את הדת מהמדינה או כאלו שבראש סדר העדיפויות שלהן יש דברים אחרים, ושהשבת והמשפחה היהודית יחכו. עשו טובה, תבחרו טב.