מה נחשב ניצחון בבחירות?

רפי קפלן מגיב למאמר שפרסם פרופסור דב שוורץ.

רפי קפלן , י' בניסן תשע"ט

דעות רפי קפלן
רפי קפלן
צילום: ברוך גרינברג

פרופסור דב שוורץ מיודעי ומכובדי כתב כאן טור בכותרת: "ניצחון לקבוצה החרד"לית", ואני מבקש לברר במה נצחו קבוצה זו אם בכלל?

קודם כל עלי להביע דעתי, ניצחון למפלגה הציונית הדתית יקבע ככל שהיא תצליח להשפיע את השפעתה על הכנסת והמדינה. לא הגודל קובע אלא מידת ההשפעה.

דבר שני, לא נכון שקבוצת החרד"ל ניצחה, (ולא ניכנס כאן להגדרת קבוצה זו, ועצם החלוקה הברורה לקבוצות היא בעייתית מהרבה בחינות) אלא דווקא המיינסטרים של הציונות הדתית, וזאת ממש בניגוד למה שנתפס בעיני רבים.

הציונות הדתית נושאת כידוע דגל משולש של עם תורה וארץ. דווקא כחוקר היה על פרופסור שוורץ לראות שעד היום רוב מוחלט, אם לא כל, יו"רי המפלגה הציונית הדתית נשאו בעיקר את הדגל של צביונה היהודי של המדינה, ופחות את הבלטת המאבק על ההתנחלויות, כך יוסף בורג וזבולון המר זכרונם לברכה כך פרופסור הרשקוביץ שיבדל"א.

דווקא נפתלי בנט היה מי ששינה את האיזון הזה, ולא עסק בנושא היהודי של המדינה אלא השמיע קולו בעיקר בנושאים הימניים והבטחוניים.

אם בתחילת דרכו של בנט בבית היהודי היתה התלהבות מרעיון הרחבת השורות ודגש על אחדות בעם, (מהלך שהגדיל מאד את מספר המנדטים בבחירות הראשונות שלו) הרי בעצם שם המפלגה החדשה שהקים מיד הבליט את הרעיון המרכזי שלו "ימין"!  הוא קרה לזה "ימין חדש", אבל כנראה לא מספיק שיכנע שזה באמת משהו חדש, ורוב הציונות הדתית הרגישה שאי אפשר להילחם רק על נושא שמאל וימין. וכנראה חשבו רבים שאילו היה זה הנושא המרכזי, אז אולי יותר חשוב לחזק את נתניהו.

מדינה יהודית זה אתגר מיוחד. להתקבץ מכל קצוות תבל, לחזור ולהקים בארץ האבות מדינה יהודית עצמאית לאחר אלפי שנות גלות, מדינה מיוחדת, בתוך משפחת העמים אך לא ככל העמים, זו מלאכה לא פשוטה.

בקצוות העם מכאן ומכאן זה יותר פשוט לכאורה. החילוניות (המוחלטת) מכאן, רוצה מדינה ככל העמים, רק שתהיה דוברת עברית ויהיו בה כמה סממני מסורת, אפילו אם זה אומר לאכול מצה וחמץ יחד בליל הסדר.

החרדיות (הקיצונית) מאידך מתנגדת להקים את מלכות ישראל מחדש ללא מלך המשיח שיופיע ויארגן את הכל.

באמצע, על הרצף, יש ציבור גדול ששמח בשיבת ציון ותומך ברעיון הציוני ורוצה "מדינה יהודית", ולא רק "של יהודים".

הציונות הדתית  כתנועה, הצטרפה מהרגע הראשון למהלך, ומתוך עולם אמוני תורני חייבו את כל המהלך ובחרו להיות שותפים מלאים בקוממיות העם בארצו, ומתוך רצון להשפיע על צביונה היהודי הייחודי של המדינה.

משימה זו שקיבלה על עצמה הציונות הדתית לא היתה פשוטה מהרגע הראשון.

להיות חלק מאגודות הפועלים ושותפים בסלילת הכבישים ובניית הערים והשכונות לא היה כל כך אפשרי כאשר המטבחים הציבוריים היו טרפים לחלוטין וכל האווירה היתה אנטי דתית.

להיות חלק מהמערך הבטחוני ויחידות השדה מבלי תנאים נאותים לחייל שומר תורה ומצוות היה מסובך והפיל רבים מתוך עולם של שמירת מצוות לחיי חילון.

לימודי הילדים בבתי ספר משותפים המלמדים כפירה וביקורת המקרא לא היתה אפשרית ונאלצו להקים את מערכת החמ"ד ואחר כך את התיכונים הדתיים ובהמשך ישיבות תיכוניות ואולפנות והמשך בישיבות הסדר למסלול צבאי ייחודי ועוד ועוד.

המורכבות של הציונות הדתית ממשיכה בכך שהיא חייבת לדאוג למוסדותיה המחנכות לציונות של אמונה והרוצות לחזק מגמה זו בתוך החברה הישראלית שאסור לוותר על  התובנה שלא חזרנו הביתה לארץ ישראל ולהקמת מדינתנו בכדי שתהיה רק עוד מדינה בתוך משפחת העמים, ומצד שני- והרי כל הרעיון היה להיות שותפים למהלך המשותף של כל ישראל ולא להיבדל כפי שבחרו אגודת ישראל ועוד יותר האנטי ציוניים הקיצוניים. האתגר של ממלכתיות מול מגזריות הוא אתגר קשה.

הדבר בא לידי ביטוי שוב ושוב בנוגע לחיוב או שלילת הצורך במפלגה ציונית דתית. לא אכנס כאן לויכוח זה כאן, אתמקד בשאלה: מה דמותו של הפוליטיקאי האידיאלי בהנהגה הפוליטית של הציונות הדתית?

האם עליו להיות כפוליטיקאי החילוני רק עם כיפה או שיש צורך שיהיה איש עם אוריינות תורנית?

במאמר שפרסם כאן הפרופ' דב שוורץ בכותרת ''ניצחון לקבוצה החרד"לית''  הוא קבע: "מאז ימי הראי"ה נותרה בציונות הדתית התפיסה לפיה פוליטיקאי טוב הוא גם רב". אינני חוקר אקדמאי כפרופסור שוורץ אך אני סבור שהוא טועה.

קודם כל, לא היה כאן ניצחון של קבוצה אחת על חברתה. הקבוצה היותר ליברלית בציונות הדתית פרשה מרצונה ממפלגת האם ועשתה כנראה הימור לא נכון.

דבר שני, הציונות הדתית ברובה אהבה את המנהיג הפחות תורני והצביע בעדו שוב ושוב, כך היה בזמן יוסף בורג וכך היה בזמן זבולון המר וכך המשיך בזמן נפתלי בנט, רק שהאחרון החליט לנטוש.

אמנם במשך השנים היו ניסיונות למשוך קהל תורני גדול להצביע בעד המפד"ל ולכן הוצב בזמנו הרב נריה זצ"ל ברשימת המפד"ל. הרב נריה מאד לא נהנה בלשון המעטה מתקופה זו ופרש מהר מאד מהכנסת.

בהמשך ניסו לחזק את המפלגה על ידי הצבתו של הרב דרוקמן ברשימת המפד"ל, אבל גם אז לא כראש הרשימה או כמועמד המפלגה לישיבה סביב שולחן הממשלה.

ראש הישיבה הראשון  והיחיד עד הבחירות האחרונות, שעמד בראש המפד"ל היה הרב יצחק לוי. והוא עצמו צמח מתוך מנגנוני המפלגה ולא הוצנח כדמות תורנית.

הציונות הדתית מושפעת מאד משותפותו בחברה הישראלית וכמו שאר אזרחי המדינה הנושא הצבאי מאד משמעותי. עד כדי כך שלמען הניסיון הנואש להחליף את בנימין נתניהו חברו יחד שלושה רמטכ"לים בדימוס.

כשהמפד"ל נחלשה מאוד בזמנו והציבור איבד ענין מהמבנה המפלגתי המייצג את הציונות הדתית גויס אפי איתם שהיה הנציג הבכיר של הציונות הדתית בצה"ל. אחרי ההתנתקות כשהמשברים בתוך המפלגה החריפו, ניסו להקים את "הבית היהודי" בראשות פרופסור הרשקוביץ.

לאחר שגם זה לא הצליח, ניסו "משהו חדש שיתחיל" בראשות נפתלי בנט שאף הוא לא היה דמות תורנית חרד"לית במיוחד אלא צעיר ונמרץ עם עבר קרבי. אך כאשר הוא נטש ברגע האחרון, שוב חיפשו דמות שתוביל את הספינה.

לקראת סוף מהלך החיפוש כמעט ונבחר יו"ר החמ"ד, רב הישוב עפרה הרב אבי גיסר, אמנם דמות רבנית אך בהחלט לא נחשב מ"החד"רלניקים", אבל לבסוף החליטה הוועדה שזה לא מספיק מדבר אל הדור הצעיר והציונות הדתית הציבה בראש מפלגת האם שלה דמות שמסמלת ציונות דתית קלאסית והמסמלת מכלול ערכי הציונות הדתית. איש הפריפריה, טייס מסוקי קרב שהוא גם תלמיד חכם וראש ישיבה.

האם יש עוד מפלגה היכולה להציב בראשה דמות שכזו?!

אני חושב שאם הציבור היה צריך לבחור בין שני דמויות עם עבר צבאי, אחד מהפריפריה ואחד ממרכז הארץ, אחד דתי ליברלי יותר ואחד איש של תורה, אחד שמניף בעיקר את דגל ה"ארץ" משלושת הדגלים של "עם תורה, ארץ" (אינני יודע להחליט לגבי דגל ה"עם") ואחד מניף את שלושת הדגלים, היה נכון לבחור ברב רפי פרץ .

מיד עם בחירת השם "איחוד מפלגות הימין" קראתי לחבריי בהנהגת המפלגה שלא להפר את האיזון של שלושת הדגלים כפי שעשה נפתלי, אלא לשלב בקמפיין את כל ערכי הציונות הדתית.

בחכמה עשו מובילי תעמולת הבחירות כאשר בחרו את הסיסמא: "מחוייבים ליותר" והדגישו את המחויבויות לחברה, לתורה, לארץ ישראל ועוד.

כאב לי לקרוא משפט חמור של פרופסור שוורץ: "על ה'אבולוציה' של הפוליטיקה הציונית דתית, זו שאולי התפכחה משיגור ראשי ישיבות אל הביצה הפוליטית, הוא אומר כי גם אם כל הניתוחים ההגיוניים של הציונות הדתית מובילים למסקנה הזו, הרי ש"העובדה ששמו את הרב רפי פרץ בראש מחזירה אותנו אחורה".

כי ממש לא הלכנו אחרוה אלא קדימה. זה שצמחו בתוכנו תלמידי חכמים שהם גם בדרגות גבוהות ובתפקידים קרביים משמעותיים, ולא כתופעה נדירה זה הישג גדול והליכה קדימה!

הרב רפי לא נבחר (רק) בגין תורתו ו"רבניותו", אלא בגלל שלל הערכים שהוא מייצג, וזה מה שהציבור מחפש, לא רק מתנחל, או ימני, או רבני.

אינני יודע אם פרופסור שוורץ מתנגד לשילוב רבנים בהנהגת המפלגה הציונית דתית. אני אישית סבור שהציונות הדתית מצאה כמעט תמיד את האיזון הנכון בין התייעצות עם רבנים לבין נתינת חופש ההצבעה לחכמת הפוליטיקאים.  

אין אצלנו "מועצת גדולי התורה" שמכריעה בכל שאלה, אך בהחלט למפלגה דתית יש ענין להיות מחובר עם גדולי התורה הארץ ישראלים, להאזין להם, ולהיות מושפעים מהם. ורבני הציונות הדתית ידעו לתת לפוליטיקאי את מרווח הבחירה המעשית.

אם מישהו ניצח בזכייה בקולות של מצביע הציונות הדתית זו הציונות הדתית עצמה, שלא נתנה לנפתלי בנט "לגנוב" דגל אחד ממכלול ערכי הציונות הדתית  ולהפר את האיזונים ושיווי המשקל המורכב שתמיד דגלנו בהם.

אינני רואה כאן ניצחון לצד החרד"לי של הציונות הדתית, אני כן רואה צורך של חיבור הגוונים השונים של הציונות למלאכה המורכבת המוטלת על כתפי הציבור הייחודי הזה. וככל שנחפש את המשותף לציבור ציוני האמוני ולא את ההגדרות המפרידות, נוכל להשפיע יותר למען טובת העם היושב בציון.