על צבא העם ושירות לכולם

אין מקום לכל טענות על אפליה או קיפוח שהרי הדלת פתוחה בפני כל צעיר וצעירה לשרת שירות משמעותי ולקבל תגמול

ארז וינר , י"ב בניסן תשע"ט

דעות ארז וינר
ארז וינר
צילום: Yossi Zeliger/Flash90

סבתא דינה ז"ל, סבתה של אישתי היקרה, הייתה שבה ומספרת על שנות ילדותה כתלמידת הגימנסיה בתל אביב.

בעוד היא ואחדים מחבריה התנדבו להגנה ובהמשך לצה"ל כשזה הוקם, הרי שמרבית בני כיתתה לא התנדבו לשירות ומשהוטלה חובת גיוס, דאגו להשתבץ בתפקידים עורפיים ובטוחים. היו שהגדילו לעשות ונסעו ללימודים בחוץ לארץ, כדי להרחיק מכל סכנת גיוס וחלקם גם נשארו שם.

הפתיח הזה מטרתו לחזק את הטענה שאותה ארצה לטעון ולפיה מעולם לא היה במדינת ישראל שוויון בנטל וכמו בכל תחום אחר, היו שסחבו את האלונקה יותר מאחרים שלעיתים צפו בהם מהצד.

אם ננסה להניח בצד את כל הטיעונים הפוליטיים והאידיאולוגיים לכאורה, הרי שבנושא חשוב ומרכזי זה, ישנם שלושה עקרונות מרכזיים:

1. הצורך בשותפות בחובות ובעשייה מצד כל חלקי האוכלוסייה.

2. הצורך בהוקרה את אלו שמשרתים, בדגש למבצעים שירות משמעותי (ברוח ימי פסח: 'איש לפי אכלו תכוסו על השה..')

3. הצורך לשלב במעגל העבודה מקסימום מאזרחי המדינה.

עוד סיפור משפחתי קצר, דודי אשר ז"ל שהיה מנכ"ל משרד השיכון (אצל השר דוד לוי יבדל לחיים ארוכים, זוכה פרס ישראל הטרי), הסביר לי לפני שנים רבות כשהייתי קצין צעיר ונלהב, את סוגיית גיוס החרדים. בעוד אני טענתי בעוז בזכות הצורך לגייס את כולם, גם בכפייה אם צריך, אמר לי דודי שהפתרון טמון במתן אישור לכל חרדי שיחפוץ בכך לצאת ולהצטרף לשוק העבודה (ברשות ובסמכות ולא בשחור..).

טענתו הייתה שאם יצאו לעבוד ולהתפרנס, הרי שמהר מאוד יגיעו מיוזמתם גם לשורות צה"ל לקחת חלק בכור ההיתוך המחייב של החברה הישראלית. באותה העת מחיתי בתוקף כנגד הרעיון. אולם, ככל שנוקפות השנים, אני סבור שהרבה שכל ישר היה בדבריו. בייחוד אם היינו משכילים לצרף לאותה אמירה את ההוקרה והתעדוף של אלו שנושאים בנטל.

אחרי הסאגה המשפחתית הרחבה, אבקש לשטוח בקצרה את טענותיי.

אם אותם עקרונות המפורטים לעיל מקובלים עלינו, ולטעמי מרבית האוכלוסייה בישראל תסכים לאותן עקרונות. הרי שאין צורך בעוד ועדת מומחים במשרד הביטחון שתשב על המדוכה ותדון בחוק הגיוס. כל שעלינו לעשות, הוא ליישם המלצות קיימות של ועדות מומחים קודמות כדוגמת ועדת עברי ואחרות, שהציעו מתכונת לשירות לאומי אזרחי לכלל האוכלוסייה (כולל כמובן אזרחים ערבים).

המתכונת בפשטות, אומרת שצה"ל בוחר לשירותיו את מי שהוא צריך ויכול להפעיל לשירות משמעותי. אותם אלו שלא רוצים/יכולים/צריכים לשרת בצה"ל, יגויסו למסגרת של שירות אזרחי (לאלו שהמילה לאומי מפריעה להם). במסגרת השירות האזרחי, יפעלו הצעירים במשטרה, במכבי האש, במגן דוד אדום, בבתי ספר, בתנועות נוער ובעוד שלל פעילויות שהמכנה המשותף שלהן הוא תרומתן לקהילה.

הצעירים הערבים והחרדים שיבקשו בזאת, יוכלו לפעול במסגרת הקהילות שלהם, באותם תחומים שהוזכרו ואחרים על פי הצורך.

כל מי שישתלב במסגרת השירות הלאומי/אזרחי יוכל כמובן לקבל את כל הסיוע הנדרש להכשרה למקצוע ולהשתלבות בשוק העבודה.

במקביל, אלו שיתגייסו לצה"ל ובדגש על אלו שמבצעים שירות משמעותי בתפקידי לחימה ותומכי לחימה, יזכו לתגמול מותאם ומוגדל. מבלי לזלזל בתפקידו של חייל  כזה או אחר, חייב להיות הבדל משמעותי ונראה לעיין בין מי ששרת בשירות לאומי/אזרחי, או בתפקיד עורפי בצה"ל, לבין מי ששרת כלוחם או כתומך לחימה.

אין מקום לכל טענות על אפליה או קיפוח שהרי הדלת פתוחה בפני כל צעיר וצעירה לשרת שירות משמעותי ולקבל תגמול. הכוונה, גם לתנאים משופרים במסגרת השירות, כפי שקורה באופן חלקי כבר היום (שכר מועדף, ציוד משופר ועוד) וגם לזכויות שיעמדו לאותם משרתים לאחר שחרורם. גם בתחום זה ישנן מספר יוזמות כבר כיום ונדרש לעבותן ולהרחיבן (עדיפות בקבלה למשרות ממשלתיות ומכרזים ממשלתיים, הנחות במיסים למשרתים במילואים ועוד).

אני לא נאיבי לחשוב שכל המפלגות יקפצו על הצעתי, או שהחרדים והערבים יגיעו לבקו"ם בהמוניהם...אבל אני מאמין בלב שלם ששלושת העקרונות שפרטתי לעיל, הינם נכונים וראויים. יתרה מזאת, הם מהווים בסיס הסכמה בין כלל חברי המפלגות הציוניות בקואליציה ובאופוזיציה ויכולים להוות כר להסכמה משותפת טרום הבחירות, במקום עילה לניגוח הדדי ומריבות שלא יתרמו במאום לפתרון הבעיה.

כפי שציינתי לעיל, הדברים נדונו גם בעבר ואפשר למצוא הצעות חוק קיימות בנושא שנדרש רק לנער ולהביא להצבעה. ככל שיתגבש בסיס הסכמה רחב יותר לפתרון ברוח זו, יקל להעביר את החקיקה ולפעול ליישמה הלכה למעשה.

אז שוויון בנטל לא היה ולא יהיה. שתי אפשרויות פתוחות בפנינו: האחת, להמשיך ולהתכתש על סעיפי חוק, מספרי מתגייסים וסנקציות שלא יישומו לעולם.

השנייה, לקדם הסכמה סביב אותם עקרונות שפרטתי לעיל. אצטט את אמירתו של שר הביטחון לשעבר, רא"ל אהוד ברק: 'מה שלא יהיה פשוט, פשוט לא יהיה'. באופן מפתיע מצאתי משהו שאמר ברק שאני יכול להסכים איתו. אם כך, אין ספק שניתן להגיע להסכמות גם בעניין השיירות לכולם.

ניתן כן להביא לשוויון מסוים על ידי חיוב כלל הצעירים בתרומה לחברה ולקהילה ועל ידי תגמול המשרתים באופן דיפרנציאלי. החלת החוק על כולם, יהודים וערבים, תקל גם על ההגנה עליו למול פניות שיהיו לבג"ץ וגם תשפר את השילוב והחיבור של הצעירים הערביים בחברה הישראלית. שוויון בזכויות יבוא מתוך השוויון בחובות.

עכשיו נדרש רק להרים את המקל ולהמשיך במרוץ השליחים הזה עד להשלמתו. לחפש את השותפים הטבעיים ולהתרומם לרגע קט מעל רצפת הייצור ומעל המריבות היומיומיות לטובת פתרון מסוג אחר. אם נשכיל לעשות זאת, אזי נוכל באמת לדבר ללא ציניות על 'שירות לכולם' ועל 'שוויון בנטל' – שוויון שייווצר כתוצאה מהגמול שיקבלו אלו שעושים יותר.

אחרי שנסכם את העקרונות והכללים, נוכל להתכתש על הפרטים. איזה שירות לאומי, מי מאשר התכנים. מהו שירות משמעותי והדרוג בין המשרתים ביחידות השונות. אבל בכדי שנוכל להגיע לעיסוק באותם פרטים, נדרש ראשית לגבש את העקרונות והכללים להסכם המסגרת.

לסיכום,  הפתרון פשוט וישים, אם רק נשכיל לקבל את אותם עקרונות:

1.    הצורך בשותפות בחובות ובעשייה מצד כל חלקי האוכלוסייה.

2.    הצורך בהוקרה את אלו שמשרתים, בדגש למבצעים שירות משמעותי (ברוח ימי פסח: 'איש לפי אכלו תכוסו על השה..')

3.    הצורך לשלב במעגל העבודה מקסימום מאזרחי המדינה.

ואם נביא לסיוע את משה רבנו:

'כי המצוה הזאת, אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר, מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר, מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו, וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך, לעשותו'. (דברים ל', יא'-יד')