ללמוד חירות מנמלה
ללמוד חירות מנמלה

בכיתה יב עזבתי את בית הספר. רגע לפני כל הבגרויות והמבחנים הרגשתי שזהו. נשבר לי סופית מכל מערכת החינוך הזו.

מהטירוף שמנסים לדחוף לי בכוח חומר שלא ישמש אותי בחיים לכלום. מהתחרותיות שגרמה לחלק מהחברים שלי לכיתה לפתח התנהגויות מסואבות ומושחתות העיקר להצליח במבחן. הרגשתי שאיבדתי את שמחת החיים, את הניצוץ הבוער הזה בעיניים, שהנשמה שלי רוצה פשוט ללמוד ולעשות משהו אחר רק בגלל שאני באמת מאמין בזה. לא בגלל שאני חייב או מוכרח.

כשניגשתי לאחד מהמחנכים וסיפרתי על ההתלבטות שלי, הוא ביקש שאבוא אחריו למגרש, אז הראה לי טור ארוך וענק של נמלים:

"תסתכל עליהם. הולכות אחת אחרי השנייה. כל כך ממוקדות מטרה. אף אחת לא יוצאת מהטור. כולם משועבדות ליעד הנכסף שלהם: להביא אוכל לקן"

הסתכלתי עליו ולא הבנתי לאן הוא חותר. הוא המשיך:

"הנמלים זה אנחנו. ובמקום האוכל היעד בסוף של כולנו זה התואר הנכסף:

ההורים של כל התלמידים שולחים אותם לבית הספר בכדי שישיגו ציונים טובים שיעזרו להם ללמוד מקצוע טוב שיביא להם בסוף הרבה כסף. כולנו נמלים. אני יודע שזה אולי לא מקובל שאני מחנך ועובד במערכת החינוך אומר לך את זה: אבל אם הלב שלך מרגיש שבא לך עכשיו לחפש את עצמך וללכת למקום אחר, אז לך עם הקול הפנימי שלך.

אל תדאג, הכרתי עשרות תלמידים שהשלימו אח"כ את תעודת הבגרות שלהם באופן אקסטרני.

אז אנשים יחשבו שאתה הנמלה המשוגעת הזו שחורגת מהטור ופתאום הולכת לכיוון אחר, אבל זה בדיוק כל העניין של החירות: לעשות משהו שאתה שלם איתו ולא בגלל הנורמות החברתיות או שככה מצפים ממך".

עזבתי את בית הספר בכיתה יב. הבטחתי להורים שלי שאשלים כבר אח"כ את הבגרויות ונכנסתי לאחת מהישיבות בירושלים אז נחשפתי בפעם הראשונה לטעם החוויתי של רכישת ידע בגלל האהבה, ולא רק בגלל הציונים והידיעה שאני חייב לעשות את זה.

שמחת החיים ואיתה הניצוץ של התשוקה וההתלהבות חזרו לי וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שטעמתי את טעם החירות.

*

יצא לי בחודש האחרון לדבר עם כמה וכמה הורים על המתבגרים שלהם שלא מסתדרים במערכת החינוך רק שההורים חוששים להוציא אותם מהמסגרות. מהטור של הנמלים.

אבל לפעמים צריך גם להקשיב לקול הפנימי של הילדים ולחפש להם מסגרות אחרות. למצוא מחדש את שמחת החיים שלהם

אני אסיר תודה להורים שלי שהיו מספיק אמיצים בכדי לזרום איתי ולאפשר לי למצוא את ההתלהבות שלי מחדש, כן, גם בכיתה יב, רגע לפני הבגרויות.

לפעמים צריך לעזוב את הטור. את הנורמות. את הכבלים שמחייבים אותנו ללכת כי כולם הולכים

לפעמים צריך להיות הנמלה הבודדת הזו שמחפשת את עצמה בדרך לטעום את טעם החירות.