יש יינן אתיופי בישראל?

דמוז גובזה , י"ז בניסן תשע"ט

דעות דמוז גומבה
דמוז גומבה
צילום: עצמי

בשבוע שעבר התראיינתי באחת מתוכניות הרדיו בצפון, כדי לקדם את הפרוייקט החברתי החדש שלי, "מועדון הקריאה באמהרית". המנחה, עו"ד שחל בן ארי, סיפר לי שהוא עולה עם תוכנית חדשה בשם "סיפור ויין לשבת", הוא התחיל עם השאלה האם אני מכיר ייננים מהקהילה האתיופית?

לא הצלחתי לחשוב על מישהו שאני מכיר, והבטחתי לברר.

אנחנו עומדים בפני חג הפסח, המצווה בחג היא מצוות שתיית ארבע כוסות יין, ארבעת הכוסות שאנו שותים, הינם כוסות של יין לקידוש. היין בישראל מתחלק לשתי עולמות עיקריים, יין קידוש לשבת ולחג, ויין לאוכל ולתרבות. סיפור יציאת מצרים הוא סיפור הציונות, כל השבטים והעדות שנמצאות בארץ יכולות למצוא בו את עצמן, למעשה חג הפסח הוא החג שמחבר את כולנו.

סיפור יהודי אתיופיה מדמה את סיפור יציאת מצרים. חציית מדבריות, הכמיהה לארץ הקודש, ירושלים ושיבת ציון. אלו הם עקרונות בסיסיים של הקהילה האתיופית והציונות בכלל.

ברמת הדת, היין כאמצעי לקידוש, הוא חוט שני שעובר בין כל העדות בישראל. בפעם האחרונה שכתבתי על יין, זה היה בסוף שנה שעברה כש"פצצת" יקבי ברקן והעובדים האתיופים התפוצצה ברעש גדול, כמו שבאה, כך נעלמה, אפשר היה לחשוב שכעת הדברים נפתרו.

מה שעניין אותי לגלות אצל עו"ד בן ארי, הינה הגישה החברתית שמקדמת את היין כגורם ציוני מקשר. בן ארי בהיותו נכד למשפחה חקלאית שעסקו בימיהם בנושאי חברה, קהילה וציונות, חשוב היה לו להדגיש את נושא התיקון החברתי גם בתחום הזה, היין בימינו.

היין הוא סממן מערבי ליוקרה. למרות שהיין מלווה את האנושות כמעט מראשיתה, עדיין נתפס היין כתוצר אירופאי. לאמריקאים (שהם "אירופאים" לשעבר), היה קשה למכור בתחילה, את עוצמתו ואיכותו של היין.

בארץ המצב מורכב יותר, הנרטיב ה"אירופאי", מושאל לתוך הנרטיב ה"ציוני", הברון רוטשילד חידש את הציונות, באמצעות חקלאות בדגש על יינות. מה שראינו במקרה של ברקן, הינה אפליית עובדים בוטה, שעוטפת הלכות של הרבנות האורתודוקסית, שתוצאתן בסופו של יום הוא פגיעה ביהדות אתיופיה, והעלאת השיח המיותר והפוגעני של "ספק יהדות" לקהילה שלמה.

למרות שחשבנו שכל הנושא מאחורינו, התיקון החברתי מתחיל מהראש, הגיע הזמן שבסדר פסח במדינת ישראל, נשתה לפחות כוס אחת, של יינן אתיופי.

אתם מכירים יינן אתיופי?