המימונה: 'איסרו חג' שיש בו משום חג

כמו ביום מתן תורה, כך ביום אסרו חג המיועד לתפקיד זה בעתיד, חייבת לבא לידי ביטוי אחדות ישראל.

הרב ד"ר אליהו רחמים זייני , י"ט בניסן תשע"ט

הרב ד"ר אליהו רחמים זייני
הרב ד"ר אליהו רחמים זייני
צילום: עצמי

מובא בכל מיני קבצי מנהגים שקהילת יהודי מרוקו (ואולי גם לוב) חוגגת את ה'מימונה', חגיגה שכבר מזמן הפכה לאירוע לאומי במדינת ישראל.

במובן מסוים הנני שמח שהתבקשתי לכתוב כמה מילים על אירוע זה הזקוק כבר זמן רב לשיפור תדמיתי יסודי ורציני ביותר בעיני יהודי ירא ה', לאור הפיכתו ליום 'מופלטות' ורקדניות בטן להנעים חיי פוליטיקאים, רקדניות שמקומן ב'Folies Bergères' של פריס, אך לא ביום המימונה הספוג משמעות רוחנית.

קודם כל, אין זו הפעם הראשונה בה מנהג הנפוץ אצל רוב יהודי צפון אפריקה מיוחס לעדה המרוקאית בלבד. יש לשער שמלך מרוקו ישמח לדעת שתחום שלטונו משתרע עד הנילוס, אבל בינתיים אין זה נכון. כיליד אלג'יריה, נדמה לי שראוי שאתאר אירוע זה כפי שחוויתי אותו בילדותי.

במוצאי חג הפסח כל יהודי הקהילה בראשות רב העיר, היו עוברים מבית לבית ומתארחים סביב כיבוד שהיה בו מאכלי חמץ ושאר מטעמים, וכמובן עם דברי תורה של הרב. אבל אין בתיאור זה כדי להבהיר מה שורשו ומשמעותו של היום, ועדיין הכל לוטה בערפל.

ובכן, מתברר שייחודיות מסוימת הקשורה ליום זה באה לידי ביטוי כבר בדברי אחד מגדולי רבותינו הראשונים, בעל העיטור (ח"ב קכו:) המציין בספרו שהגויים היו רגילים להביא דורון של חמץ ליהודי המקום לקראת סיום חג הפסח, דבר שכמובן עורר בעיה הלכתית רצינית, וכך הוא כותב: 'עלינו להחמיר שנהגו עכשיו שישראל מקבל דורון חמץ מן המנחה ולמעלה ונעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה ומערימין בזה, ולפיכך היה לנו לנדור נדר עלינו'. אם כן, הדורון הזה היה כבר במאה ה-12 מנהג מצד הגויים. ניתן כמובן להעלות כל מיני השערות להסביר מה ראו הגויים להביא דורון כזה, אך אין ברצוני לעסוק כאן בספקולציות.

די לנו דברי גדולי המקובלים מאז הארי ז"ל (בשער הכוונות ובשער התפילה) ועד בעל 'לשם שבו ואחלמה' (בספר הדע"ה ח"ב) מאחרוני המקובלים מבית מדרשו של הגר"א, המבהירים לנו את גודל היום וקדושתו המהווה המשך עמוק של שביעי של פסח, על אף שלכאורה אין לדבר זכר בתורה.

מבלי להתיימר להימנות על השולטים בסתרי תורה, אסביר זאת עפ"י דברי אחד מרבותיי (שהיה מקובל), שהיה מתעכב על הסימטריה המתגלה במבנה לוח השנה שיש בה כדי להאיר את עינינו בנדון. הלא שני חודשים בלוח השנה שלנו מקבילים כמעט לחלוטין: ניסן ותשרי.

ראשי שני החודשים הללו הם ראשי שנים. בעשור לתשרי, יום הכיפורים, ובעשור לחודש ניסן נדרשנו למסור את נפשנו לקחת איש 'שה לבית אבות שה לבית', האליל המצרי, ולהצהיר על מוכנות לשחוט אותו לעיני מצרים תוך מסירות נפש ממש. בחמשה עשר של שני חודשים אלו, חג שבעת ימים, פסח וסוכות. עד כאן הקבלה מוחלטת.

ההבדל העקרוני והמשמעותי הוא קיומו של יום שמיני לסוכות (שאמנם חג בפני עצמו הוא), 'עצרת' שהוא שמחת תורה, כאשר יום שמיני כזה בסיומו של פסח נדחה בשבעה שבועות, והוצב ביום הביכורים, שהוא יום מתן תורה ולא שמחת תורה. איסרו חג של פסח היה אמור להיות עצמו יום מתן תורה, אך נדחה משום שיציאתנו ממצרים בחיפזון הבליטה את חוסר מוכנותנו לקבל מיד את התורה.

אין פלא. לא עוברים ממצב של חניכי תרבות גויית של מאות בשנים, לדפוסי חשיבה של קודש ישראלית בן רגע. אבל כך היה ראוי להיות, ולכן כך עתיד להיות, כי 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל', ואז יום מתן תורה יהיה מחרת פסח, בדיוק בסיום ובשיאו של השחרור הלאומי שלנו. וכמו ביום מתן תורה 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד, כך ביום אסרו חג המיועד לתפקיד זה בעתיד, חייבת לבא לידי ביטוי אחדות ישראל, ואין כמו הזמנה לבבית מעומק הלב המלווה בכיבוד יפה כדי לקרב ולאחד. ואין צורך לגייס טעמים טפלים כדי להצדיק מנהג המימונה, ישנם רעיונות יותר עדינים לחיך ולשכל הרגישים.