מחכים לבית

אבינועם הרש , כ"ג בניסן תשע"ט

החגים ותחושת המשפחתיות אבל הטעם של המכתב הזה עדיין נשאר איתי.

כתבה לי אותו אחרי החג בחורה רווקה שנתנה את רשותה לפרסום המכתב באנונימיות מתוך תקווה שאולי באיזה שהוא מקום, הוא יצליח להזיז משהו למישהו:

"את ליל הסדר העברתי בקוסומוי, תיאלנד ביחד עם עוד מאות ישראלים. אבל בניגוד לשאר הישראלים כאן אני דווקא הרגשתי שעוד לא השתחררתי מהשיעבוד הפרטי שלי:

בחורה רווקה, מורה, בת 42 שחוץ מההצעה המאוד מפתה לחגוג את ליל הסדר ביחד עם המשפחה שלי ולראות את כל האחיות הקטנות שלי מדלגות על פניי במסע החיים עם בעלים חדשים, מטפחות, עגילים ותינוקות, אף אחד ממעגל החברים שלי או החברות הטובות שפעם היו איתי ביחד ברווקות, לא חשב או טרח אפילו להתקשר ולהציע לי מקום חלופי כי למה שבאמת ליל הסדר וכל הפסח הזה יהיה קשה מאוד לרווקה בת 42?

אז ביחד עם עוד שתי חברות רווקות שלי שגם הן מורות הזמנו לנו טיסה לתיאלנד וכבר ביום חמישי מלפני שבוע טסנו לנו רחוק מכל דבר שיזכיר לנו שאנחנו לא באמת שייכות לשום מקום:

בטח לא לחברה הדתית לאומית שדואגת בכל תפילה חגיגית להזכיר לרווקות שחוזרות הביתה אחרי חודשים בביצה באמצעות מבטים משפדים שמשהו כאן בכל זאת לא בסדר:

עובדה, אני האחרונה משכבת הגיל שלי שעדיין יושבת בעזרת נשים ליד אמא שלי ועוד לא התחתנתי...

אבל יודע מה הכי כואב? מעבר לכך שכבר יותר משנה שלא קיבלתי הצעה רלוונטית ולא הזויה? האדישות. חוסר האכפתית. הידיעה שהיו לי פעם כל כך הרבה חברות נפש שכבר התחתנו ואף אחד מביניהן לא חשבה אפילו להציע לי לצאת או להצטרף איתה לאיזה טיול משותף

שלא לדבר על זה שאף אחד לא חשבה בכלל להציע לי שנצא רק אנחנו, שתינו, כמו שהיינו עושות לפני החתונה. כי למי בכלל יש זמן לרווקה מתבגרת כשיש לך חמישה ילדים קטנים על הראש ובעל שמחכה כמובן למנת תשומת הלב שלו?

אז ישבנו אתמול בליל הסדר. ושתינו. עוד כוס ועוד כוס והסתכלנו אחת על השנייה. ובכינו בשקט. וצחקנו. ובכינו בקול. ושאלנו את עצמנו מתי כבר תבוא הגאולה הפרטית שלנו?

מתי נרגיש שגם אם אין לנו עדיין בית משלנו, ובעל וילדים, אנחנו בכל זאת חלק מאיזו קהילה שתחשוב עלינו, תדאג לנו להצעות ותהיה מספיק רגישה להתקשר ולשאול אותנו דווקא עכשיו, בתקופה המשפחתית הזו:

"אתם כבר מסודרים בחג הזה? אולי תרצו להצטרף לאיזה טיול או פעילות אחרת?". כל דבר אלוהים, רק לא לשבת ולהתבוסס בלבד הזה.

כי הלבד הזה שורף. מאוד. וכרגע כל מה שאני רוצה זה שהחג וחול המועד הזה יעברו כבר. מהר. ושוב פעם אוכל להסתכל על עצמי במראה ולראות מורה מצליחה. ולא רק רווקה שמרגישה שקיבלה כרטיס אדום ומסתכל על משחק החיים מבחוץ

לא יודעת למה בכלל כתבתי לך. אבל גם אין לי כבר מה להפסיד ואולי, אולי, אצליח בזכות זה לחגוג את ליל הסדר בשנה הבאה מתוך חירות אמיתית. הלוואי".