זה לא משהו שאפשר לשכוח

לפני 29 שנה ביקר בבית אל האדמו"ר מקאליב. הייתי בשנה א' בישיבת בית אל ותיעדתי את הביקור במצלמתי.

הראל כהן , כ"ה בניסן תשע"ט

לאחר הטקס המרגש הבית-ספרי ביום השואה והגבורה, מורתנו המחנכת המיתולוגית רחל שוורץ ע"ה, בכתות ג-ד, מתאומות מנגלה שלא יכלה להקים משפחה, ציירה לנו על הלוח, לפרטי פרטים, את כל מחנה אושוויץ בירקנאו בו "בילתה" את ילדותה. היינו לה משפחה, כילדים ונכדים של ממש.

היום אני חושב לעצמי, איך העזנו לאפשר לה למחוק אותו בגמר השיעור. הלוח שעליו ציירה מזיכרונה הבלתי-מעומעם, את כל המחנה, מן הצריפים, חדרי העינויים ועד תאי הגזים והמשרפות, נתקדש בכתיבת הגיר בו אחזה ביד הימנית, לאחר שהעבירה לידה השמאלית את מקל ההליכה השחור.

מקל זה שהיה חלק מדמותה סייע לה בנכותה ברגלה כתוצאה מירי של שומר נאצי. היום היו לוקחים את הלוח כמות שהוא ומעבירים אותו ל"יד ושם" כמוצג שלא יימחק לעולם.

לא נשכח את קור-הרוח בו ציירה בגיר הלבן על הלוח השחור את העשן יוצא מהמשרפה באומרה שלמעשה זה היה הפוך, האוויר היה בהיר והעשן היה שחור.

לפני הפסח העלנו זכרונות, תלמיד נוסף מבית-הספר שלנו - השר נפתלי בנט ואני, על כך שזכינו בבית הספר "כרמל" באחוזה בחיפה, להיות מוקפים בשרידי שואה. זה היה בשל פטירתה לפני כמה שבועות של מורה נוספת פליטת השואה מרים ויינפלד ע"ה. גם כשיצאנו להפסקה נפגשנו כמו תמיד בחצר עם "אדון שמואל", אב הבית, תוך שהוא גורף במגרפתו את עלי האקליפטוס הנושרים מן העץ. כמו למורה רחל, גם לאדון שמואל היה מספר צרוב על היד. אני חושב שלא העלנו בדעתנו לדובב את אדון שמואל שיספר לנו על התופת שהוא עבר. הוא היה חלק מנוף ילדותנו. גם מנהל בית הספר שלנו ילחטו"א ר' אפרים פריש צעד בצעדת המוות ושרד.

לדור של כיתותינו, של נפתלי ושלי, הדור שנולד פה בארץ, 25 שנה אחרי כיבוי המשרפות, לא היו המספרים על זרועות המבוגרים מאתנו (שלא היו בהכרח עדיין זקנים) משהו שמסתובבים לאחור בגללו תוך החסרת פעימה. זה היה חלק מהשגרה, וצורם לומר – אבל חלק מהנורמאליות. בתחנת האוטובוס בקיץ ישבת בינות אנשים שהיה להם מספר על היד.

לפני 29 שנה ביקר בבית אל האדמו"ר מקאליב. הייתי בשנה א' בישיבת בית אל ותיעדתי את הביקור במצלמתי. תמונה אחת מן האוסף העברתי היום למישהו שמופיע בה לצד האדמו"ר, כשהוא ילד. הילד הזה שכיום הינו איש עסקים מפורסם מאד בחברה החרדית אמר לי "אני זוכר את הביקור הזה". השבתי לו: "זה לא משהו שאפשר לשכוח".

אכן בלתי נשכח היה ביקורו של האדמו"ר מקאליב ביישובנו בית אל ובישיבה הגבוהה בחדר הלימוד של ראש הישיבה הרב זלמן מלמד שליט"א בקיץ ה'תש"ן.

הרבי לימד אותנו את השירים שהלחין: "שמע ישראל", "וכולם מקבלים". את "שמע ישראל" הלחין כפי שסיפר כאן, לקראת ביקור שלו מול פרחי טיס בבסיס חיל האוויר בחיפה.

כשלימד אצל הרב מלמד בחדר הלימוד את "וכולם מקבלים" הצטרפנו כולנו לשירתו מתוך ההיכרות עם השיר כפי שענק הזמר החסידי מרדכי בן דוד שר אותו.

ואז באמצע השירה עצר אותנו ואמר שלשתי הבבות ששרנו יש בבא אמצעית שנשכחה והוא השלים לנו אותה. ומאז במשך כמה שנים בישיבה שרו את 3 הבבות של השיר. כדרכו של כל שיר, לאחר כמה שנים הוא הוחלף בפס קול של שירים חדשים אותם שרים הבחורים בסעודות שבת ובאירועים, וכשחזר השיר שוב אל היכלי הישיבה לפני כמה שנים, הוא הגיע גם הפכם, ללא הבבא האמצעית.

לאחרונה ממש, לימדתי חבורת בחורים בישיבה שביקשו זאת, את הבבא החסרה.

ביקורו של האדמו"ר אז לפני 29 שנים היה חוויה מרוממת ומכוננת. שוב, כמו בילדותנו, פגשנו את אבוקת האודים מן השואה מול עינינו, את פני האדמו"ר החלקות שהיו צלקת עינוייו של הצורר, את קולו הדק שאף הוא היה למצבת זיכרון למעללי הצוררים בגופו.

האדמו"ר מקאליב היה כל כולו מוקדש להעביר אלינו, אל העם היהודי שרידי החרב, שארית ישראל, את לקחי השואה, את האהבה בין איש לרעהו, את ההערכה למדינה בה זכינו לאחריה: "עכשיו אנחנו עומדים כבר לבסוף, לפני הגאולה שלמה, 'כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ', קבע כאן.

הוא סיפר לנו על מחויבותו ללמד את קבלת עול מלכות שמים, את שמע ישראל:

"מאושוויץ לקחו אותנו לוורשה-גיטו. ועוד ועוד מחנות. בוורשה-גיטו לקחו אותנו, ארבעה אנשים מהחבר'ה. כמה שניות לפני שרצו לזרוק אותי באש... בטח, מה יהודי אומר? שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואז, הבטחתי [הבטחה] לקב"ה. אמרתי: ריבונו של עולם, שמע ישראל אחרון. איך אני אגיע אף פעם לבית-אל, איך? תן לי לחיות! אני מבטיח לך, אם נזכה, נגיד שמע ישראל בין אנשים חיים. זכינו".

אתמול הזכיר לי מו"ר הרב זלמן מלמד שליט"א, שכשיצאו שמשיו של הרבי מהרכב שהביאם לבית אל הם אמרו בהתפעלות: "יש כאן משהו מיוחד באויר כאן, משהו שונה ומרומם".

האדמו"ר החדיר בנו בביקור כאן את הלקח הכי גדול שיש להפיק מהשואה, את אחדות ישראל:

"אני רוצה לספר לכם סיפור קטן, מה שקרה כשיצאנו מוורשה גטו, היינו בברסלב... שמה אף אחד לא אמר מי הוא ... בבוקר אחד אני יוצא ואני רואה על פסי-רכבת ילד בן 12 בערך אומר משהו. זה לא יכול להיות גוי... למחר עוד פעם, מחרתיים עוד פעם. אני חשבתי, זה מוכרח להיות ילד יהודי. הלכתי אליו, אמרתי - תשמע, תגיד לי, אתה יהודי? התחיל לבכות, איי איי איי, אמרתי לו: אני גם כן יהודי, חיבק אותי ובכינו ביחד, אפשר [שבכינו] שעה. שאלתי אותו: מה שמך? אמר: יצחק ויניק מוורשה. שאלתי אותו: מה אתה אומר כל בוקר? אמר לי ככה: כש-S.S באו ולקחו אותי, אמא רצה אחרי ואמרה - יצחק, [בגלל] כל הצרות שעברנו, לא היה לנו הזדמנות ללמד אותך תורה, אבל את ה"שמע ישראל" אתה זוכר. איפה שאתה תהיה, תגיד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

זה הכוח של עם-ישראל... אני בארץ-ישראל השנים האלה, ... [אני] לא שייך למפלגות, [אני] שייך לכלל ישראל, מפני שאני אומר כשהיינו בוורשה או במקומות אחרים קיבלנו מכות, לא בשביל זה או זה, רק בשביל שאנחנו יהודים. ופה זכינו לבוא לארץ לכונן את עפרה. אז יהיה פנקס קטן? נעשה מחלוקת?".

הקלטת נאומו המצמרר, ובעיקר המרומם והמחזק בן 54 הדקות של האדמו"ר בהופעתו בפני הציבור בבית אל, ובאמצעו השירה "שמע ישראל", מובאת באתר ישיבה ואף שכתובו מובא בו.

אשר דורנו שזכה לראות בעיניו את הקדושים הללו. הלואי ונזכה להמשיך את רצונם של הקדושים הללו בחיי היומיום שלנו.

לתגובות: harel@bazach.com