מאמר תגובה לרב יואל קטן

הרב אבידן פרידמן , כ"ה בניסן תשע"ט

דעות הרב אבידן פרידמן
הרב אבידן פרידמן
צילום: באדיבות המצולם

"איך אפשר לעודד את התופעה הזו של החלפת המגדר ולקרוא לנער המסכן הזה בלשון נקבה כפי שבחר לעצמו" שאל הרב יואל קטן במאמר בערוץ 7.

איני חושב שאנחנו, הרבנים והרבניות שחתמו על מכתב תמיכה באושר בנד, חייבים תשובה לרב יואל קטן. על אף הלחץ של ערב פסח, רוב רובנו הצטרפנו לקריאה החשובה הזו מתוך אחריותנו כמנהיגים ומורים, ומתוך רצון שלא תהא עלינו "טהרת כלים חמורה משפיכות דמים", ואנחנו עומדים ללא הסתייגות מאחורי ההחלטה הזו.

אבל, מתוך אותה אחריות, אשמח לקחת את השאלות הללו כהזדמנות להבהיר, לאלה שאוזניהם פתוחות לשמוע, את העמדה התורנית שהביאה אותי לחתום על המכתב, לא מתוך "לייט"יות, אלא מתוך כובד המחויבות שלי להלכה ולתורה ש"דרכיה דרכי נעם".

אני לא מכיר אף סעיף בשולחן ערוך שאוסר על שימוש בלשון שלא תואם את המין הביולוגי של הנמען. מאידך, איסור השימוש בלשון שגורם סבל וכאב לבן אדם קבוע במסמרות נטועים. חז"ל הכבירו בחומרת האיסור מן התורה של אונאת דברים, גם כשמדברים אמת. אונאת דברים חמורה מאונאת ממון, ואיננה ניתנת להישבון. שלשה יורדים לגהינום ואינם עולים, ושניים מתוכם על עון אונאת דברים. כל השערים ננעלו, חוץ משערי אונאה, ובמיוחד חייבים להקפיד על אונאת כל מי ש"דמעתה מצויה". האם נערה בת 15 שחוותה אלימות כה קשה עד שאושפזה בבית החולים לא נחשבת כמי ש"דמעתה מצויה"?

על הצד החיובי, חז"ל העדיפו את ערך השלום מעל פני האמת, כשהתירו "לשנות מפני השלום", ואף למדו זאת מהקב"ה בעצמו. הלל מצדיק אמירת דבר שבעיני שמאי נחשב לשקר מוחלט, ומכאן נקבע הכלל ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות." רש"י מפרש היטב: לעשות לאיש ואיש כרצונו.

אם אני הקטן מכיר את המקורות הללו, שברמה ההלכתית קובעות בצורה ברורה שחייבים לדבר בצורה שלא פוגעת במישהו לפי הרגשות הסובייקטיביות שלהם, בוודאי שהרב יואל קטן מכיר אותם. איך היה יכול להתעלם מההנחיות הפשוטות ומהאיסורים החמורים הללו, ולכנות שם לחברו כנגד רצונה?

כנראה שהרב יסביר ש"עת לעשות לה', הפרו תורתך", וניתן לדחות גם על איסורים חמורים ביותר בשעת הצורך שכזו. כדי לשמור על ערכי המשפחה שהם תחת מתקפה בימינו, אסור להסתכן בחשש ולו הרחוק ביותר של עידוד "התופעה הזו של החלפת המגדר".

אני שותף לדאגה לערכי המשפחה במציאות המאתגרת שלנו, ולתחושה שזוהי "עת לעשות לה'". אך אני חולק מכל וכל עם הרב קטן על הדרך הנכונה לתקן את עולמנו. כשאני שואל את עצמי איך ליישם את ערכי התורה בעולם מורכב, אני מפעיל את הכלל של הגמרא- "זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם המוות." אם תוצאת ההבנה שלי היא שהתורה גורמת לסבל וכאב באופן שיטתי לאנשים רבים, כנראה שלא זכיתי להבין אותה נכון.

כל מי שלקח את הזמן באמת להקשיב לחוויות של נערים ונערות טרנסים מבין שמגוחך לחשוב שנער קם בבוקר ומחליט שהוא בת, כדברי אחד מהמתנגדים למכתב.  לאור מה שאנו יודעים כיום, על הייסורים הנפשיים שעובר נער שמרגיש חוסר התאמה בין המין הביולוגי לבין הזהות המגדרית שלו, כמו גם הדחייה מצד החברה, ההתעללות, ושנאת החינם, שהן מנת חלקם של אנשים טרנסים רבים, כל ימי חייהם, איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שמישהו יקבל החלטה כזו מתוך גחמה, או בגלל עידוד של מכתב כזה או אחר?

ולכן, מטרת המכתב בהחלט הייתה לעודד. לא לעודד תופעה- התופעה קיימת, והכחשתה לא תגרום לה להשתנות ולא להיעלם. היא תגרום רק ליותר סבל. וזוהי דרכו של סם המוות.

כך גם גינוי כללי של אלימות, מבלי להתייחס לצורה שבה אנשים טרנסג'נדרים סובלים באופן מיוחד מאלימות מסוימת ומכוונת כלפי זהותם, לא היה מספק את התמיכה הנדרשת כדי להחיות רוח שפלים.

ה' מצווה אותנו לבחור בדרך שהיא סם החיים- "ובחרת בחיים". התגובות שקיבלנו, גם מאושר עצמה, ומנערים ונערות טרנסג'נדרים רבים נוספים, שסיפרו לנו על האור והתקווה שהמכתב נתן להם, הן ההוכחה הברורה שאנחנו צועדים בדרכה של תורה, שכל נתיבותיה שלום.