אל תהפכו את יום השואה לסיוט עבור ילדינו

בואו נפסיק לחשוף את ילדינו לזוועות, ונחשוף אותם לגבורה שהפגינו האנשים בשואה ובתוכם ילדים – שהיו קטנים בגילם אך גדולים מהחיים

יעל איבגי , כ"ה בניסן תשע"ט

דעות יעל איבגי
יעל איבגי
צילום: באדיבות המצלם

כשהייתי ילדה קטנה, ביקשתי מסבא שלי, שהיה איש חכם מאוד, שיעזור לי בשיעורי בית בתורה. סבי ז"ל, שסבל מבעיית שמיעה אובייקטיבית, אך כנראה גם סובייקטיבית, ענה לי בכעס: "לא מדבר על השואה".

כל מה שהיה נשמע לו דומה למילה שואה נתקל מיד בתגובה כועסת, כשהוא נאטם ונסגר ובאותם הרגעים קל היה גם לזהות את הכאב שחש על פי הבעת פניו. 

סבי היה שריד למשפחה ענפה שנכרתה בשואה. אי אפשר היה להאשים אותו ואפרופו אשמה, שלעניות דעתי היא המחלה האמיתית של המאה שלנו, הוא גם חש אשמה על כך שהוא ניצל כי הקדים לעלות לארץ ישראל, כדי להכשיר את הקרקע לקראת בואם. אך הם לא הספיקו לבוא, ורגשות האשמה לא נתנו לו מנוח עד יומו האחרון. ייתכן וזו האשמה שהרגה אותו בסופו של דבר.

האם אנו צריכים לחוש אשמה על כך שאנו דור אחר, שלא ידע את השואה? או שאולי ידענו את השואה אך לא באופן שאפשר לחיות איתו בשלום? זיכרון נוסף שיש לי מילדותי הוא שהערב יורד, הטלוויזיה נפתחת ומתוכה בוקעת נעימה שלא נעמה לאוזניי כלל – אות הפתיחה של הסדרה "עמוד האש" ומיד אחר כך, מתמלא המסך בתמונות של מוזלמנים וכמו קוראות לי: "בואי, תביטי עלינו, ואם זה אפשרי – גם תחלמי עלינו בלילה".

ואכן, טראומה שאינה מטופלת, לא מעובדת, לא מדוברת, עלולה לתפוס אותנו גם בחלומות. רק שבחלומות אין לנו את היכולת לקום ולכבות את הטלוויזיה מרוב פחד

כשאני חושבת על זה עכשיו אני לא מסוגלת להבין מדוע ולמה ילדה בגיל חמש-שש צריכה להיחשף לתכנים כאלה והאם יש לה יכולת להכיל את זה? התשובה היא לא ואת הלא הזה ידעתי כבר בעודי ילדה. כל מה שיכולתי לשמוע הם פירורי מידע לא משביעים וכשרציתי לשאול, לא היה מענה ובמקום שאין מילים, מתפתחת הפנטזיה. רק שבמקרה זה לא מדובר בעליסה בארץ הפלאות, אולי בעליסה בארץ הזוועות.

אפשר לקרוא לזה טראומה משנית. למזלי הגדול לא הייתי ילדה בזמן השואה, אך לחיות בצל פירורי מידע, תמונות, חלומות, מבטים ושתיקות, נראה כמו לחוות טראומה משנית.

ייתכן ויש דרך אחרת להעביר את המסר לילדינו. לא בטוח שיש בה משום חידוש, אבל אני די בטוחה ששווה להקדיש לה את המקום הצנוע הזה. בואו נפסיק לחשוף את ילדינו לזוועות שהיו בשואה. אלו דברים שאינם ניתנים לעיכול על ידי ילד ויש לו את כל החיים אחר כך לנסות ולהכיל את גודל הזוועות, את מוראות השואה, להעמיק בה ולנסות להכילה. והרי אנחנו כן רוצים שילדינו ידעו וילמדו על השואה.

לעת עתה, לעת ילדותם, בואו למשל נחשוף אותם לחלקים המבטאים את האומץ והגבורה שהפגינו האנשים בשואה ובתוכם ילדים – שהיו קטנים בגילם ובגופם, אך היו גדולים מהחיים ברוחם ובמעשיהם. כך אוכל לספר לילדיי סיפור לפני השינה, אותו אפתח במילים "פעם אחת לפני שנים רבות הייתה שואה לעם היהודי. זהו סיפור אמיתי עם סוף שיש בו רע וגם טוב" – כי אלו החיים האמיתיים בעצם, כאלו המורכבים מטוב ומרע.

וזהו מסר שחשוב לי להעביר לילדיי. כאשר אספר להם סיפור גבורה על ילד בשואה, אין דרך טובה מזו ללמד אותם אומץ לב מהו ודרך זה גם לקרב אותם לנושא, כי כמו בכל דבר, אנו רוצים שהדור שאחרינו יהיה טוב יותר מאיתנו ויהיה תיקון כזה או אחר לנו.

אז הנה עוד סוג של תיקון: ילדיי יפחדו פחות מיום השואה, מתמונות על השואה ומסיפורים בנושא השואה. הם יעמדו מולו בראש מורם, תוך שהם מבקשים ממני "אמא, ספרי לי עוד על הילד האמיץ. זה יעזור לי להירדם טוב יותר בלילה".