פשעים נגד היהדות

בנימין שיינברג , כ"ו בניסן תשע"ט

דעות בנימין שיינברג
בנימין שיינברג
צילום: עצמי

שישה מיליון. משרפות. משפחות שלמות שנמחקו. תעשיית מוות. איך אפשר בכלל להתחיל לעכל, לתאר, להכיל את הזוועה?

אין דרך להבין את השואה. אבל קשה עוד יותר לדבר עליה ללא פרספקטיבה היסטורית.

בעיניי, לא ניתן להתייחס לשואה כאל מאורע העומד בפני עצמו, במנותק מההיסטוריה היהודית הארוכה.
השואה היא ללא ספק אסון חריג בעוצמתו, אך לא חריג במהותו. זהו פרק נוסף, מזעזע ומצמרר, בכרונולוגיה של שנאת ישראל וניסיון להשמיד מעל פני האדמה את העם היהודי ואת מה שהוא מייצג - מוסר, יושר, נוכחות אלוקית בעולם הזה.

מגמה זו מתבררת גם מתוך דבריו של היטלר עצמו. לא בדברי הגזענות הפשטניים שאמר כלפי חוץ, אלא בדברים שאמר ליועציו הקרובים בחדרי חדרים. שם דיבר על המאבק העקרוני בין העם הגרמני, עם הטבע, לבין עם המוסר היהודי. אין מקום לשני עמים נבחרים, אמר הצורר.

זה המאבק, וממילא זה גם המסר לדורות. המבט החילוני ניסה ליצור בארץ 'יהודי חדש' ולנתק אותו מאלפי שנות הקיום היהודי בגלות. הוא שואף להיות עם ככל העמים, לכן אינו מוכן לשמוע דיבורים על 'עם נבחר'. במקום זה הוא נשאר עם מסר שטחי ולא ממצה של "לעולם לא עוד". גם הנרטיב של "טרגדיה אנושית", שצובר תאוצה בשנים האחרונות, מפספס את הנקודה. השואה איננה טבח של המוני בני אדם פרטיים, היא גם לא 'רצח עם'. היא רצח העם היהודי, בגלל היותו העם היהודי.

כל מסר לדורות צריך להעמיק במשמעותו של העם היהודי, בנקודה הפנימית שעומדת ביסוד חייו, זו שמקימה עליה התנגדויות רבות ואלימות כל כך במהלך כל ההיסטוריה, ועם זאת נותנת לו את הכח לעמוד בכל המשברים ולהיבנות מהם.

לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם.