דגל הלאום התנופף מעל מורדי גטו ורשה

למרות קרבות הגבורה נגד הנאצים במרד גטו ורשה שיכתב השמאל את ההיסטוריה עד שקם משה ארנס ותיקן את העיוות ההיסטורי

מנחם רהט , כ"ז בניסן תשע"ט

דעות מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1.סיפור אישי: באחת משנות ה-90 של המאה הקודמת, זכיתי להילוות לקבוצת שרים וח"כים שיצאה לייצג את מדינת ישראל במצעד החיים באושוויץ-טרבלינקה. לגמרי במקרה, מצאתי מקומי במטוס לצידו של משה ארנס, שכבר אז היה לשעבר'ניק: שר החוץ ושר הביטחון (ולימים שב למשרד הביטחון).

בנסיבות הענין והזמן, גלשה השיחה לנושא מרד גטו ורשה. "על פאבל פרנקל שמעת?", זרק ארנס. ועוד בטרם תהיתי לפשר השם הזה, פתח ארנס בהרצאה מקיפה: "פאבל פרנקל היה הגיבור האמיתי של מרד גטו ורשה, שהניף את הדגל הלאומי במשך חמישה ימים מעל הגטו הבוער. עם כל הכבוד למרדכי אנילביץ, שבהיסטוריה הרשמית הוכתר כמנהיג המרד, עשה פרנקל את העבודה העיקרית. אבל זכרו הושכח במתכוון. המפא"יניקים והמפ"מניקים ו'השומר-צעיר'ניקים שהיו אז בשלטון, העדיפו למחוק מן ההיסטוריה את המנהיג הרוויזיוניסטי הנועז, מפני שהיה בית"רי ולא היה לו פנקס אדום".

2. בימים ההם הוענקה התהילה למרדכי אנילביץ, שהוכתר כמפקד המרד, ולאירגונו אי"ל (אירגון יהודי לוחם). היה זה ארנס אשר קרע את מסכת השקרים הגסים שטוותה ההנהגה הפוליטית והאקדמית השמאלנית על סיפור המרד. אפשר להבין שהשמאל העצים את דמותו של אנילביץ, אבל אסור לסלוח על הכחדת זיכרו של גיבור המרד פרנקל, שנמחק רק בשל הפנקס האדום שלא היה לו.

ארנס, בעצמו רוויזיוניסט נלהב, נטל על עצמו את משימת גילוי האמת. על פי עדויות שגבה מפי ניצולים, מיסמכים שאיתר בארכיונים מאובקים וביד ושם, ובעיקר על בסיס עדות מפורטת בזמן אמת של יורגן שטרופ ימ"ש, מפקד ה-אס.אס. הנאצי בעת דיכוי המרד, גילה ארנס את התמונה האמיתית, שאותה חשף בספרו 'דגלים מעל הגטו' (ידיעות ספרים, 2009).  

מתברר כי בגטו פעלו שני אירגוני מחתרת: אי"ל (אירגון יהודי לוחם) בראשות אנילביץ, ואצ"י (אירגון צבאי יהודי) בראשות פרנקל. דא עקא, שפרנקל ולוחמיו נפלו בקרב ומורשתם אבדה עימם, ואילו אנשיו של אנילביץ, בעיקר פעילי השמאל אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ששרדו והגיעו ארצה, כתבו את ההיסטוריה מחדש: "אירגון אצ"י של קומץ הרוויזיוניסטים... לא עשה דבר, הפר משמעת וקנה נשק על דעת עצמו", דיווח צוקרמן. "מסרנו להם חלק מרחוב מורנובסקי ואמרנו להם: אם אתם רוצים להילחם, הילחמו כאן... אנשי הקבוצה הזו לא החזיקו מעמד וביום השני לקרב, עזבו את הגטו"...

3. ארנס מצא, שמדיווחיו של שטרופ עולה תמונה שונה: אנשי אי"ל אכן פעלו בגבורה במשך קרוב לחודש ימים, אך חלקם של אנשי אצ"י לא נפל מהם. שטרופ מגלה בעדויותיו, כי ההתנגדות היהודית התנהלה בעיקרה סביב כיכר מורנובסקי, בה שלטו פרנקל ואנשיו.

עוד גילה המפקד הנאצי, כי אנשי אצ"י היו חמושים ובעלי הכשרה צבאית טובה יותר: אקדחים, רובים ושתי מכונות יריה, שהגיעו אליהם דרך מינהרות שחפרו מתחת לחומת הגטו. דרכן הזרימו למאחז ברחוב מורנובסקי נשק וגם לוחמים מן המחתרת הפולנית, ואפילו מדים נאציים ששימשו להסוואה ולהרג חיילים נאצים.

4. היריות הראשונות בקרב על הגטו, ערב פסח תש"ג (י"ד בניסן, 19.4.1943), נורו בידי זכריה ארטשטיין, מאי"ל. עוד באותו יום הצטרפו לוחמי אצ"י. 'האש היהודית' הפתיעה את ההנהגה הנאצית, עד כדי נסיגת כוחותיהם בפיקודו של סאמרן פון פראנקנג, שביקש סיוע אווירי לדיכוי המרד. עוד באותו יום הוחלף בידי המיפקדה בברלין, בגנרל שטרופ.

כבר ביום הראשון למרד הניפו מורדי אצ"י את הדגל הלאומי על הבנין הגבוה ביותר באזור, ברחוב מורנובסקי 17, ולמחרת הונף לצידו דגל המורדים הפולנים. הנאצים עשו הכל להסרתם, אך אלה התנופפו עוד ארבעה ימים. לבסוף הורה שטרופ להפגיז את הדגלים בארטילריה, עד שנקרעו לגזרים.

עד כמה הרתיחו הדגלים הלאומיים את הנאצים, סיפר שטרופ עצמו: "לדגלים היתה חשיבות פוליטית ומורלית רבה. הם ריגשו ואיחדו את היהודים והפולנים. דגלים וצבעי הלאום הם אמצעי לחימה בדיוק כמו נשק אוטומטי, יותר מאלפי יריות. כולנו ידענו זאת... הימלר צרח עלי בטלפון: 'שטרופ, אתה חייב להוריד את שני הדגלים האלה בכל מחיר!'".

5. ביום הזיכרון לשואה ולקדושיה, שמציין השנה מלאות 76 שנה למרד ההירואי, מתייחד עם ישראל גם עם זכרם של פרנקל ולוחמיו, הודות לעיקשותו של אדם אחד שחשף את סיפור גבורתם.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח').