האדמו"ר מקאליב - יהודי קדוש מלומד בייסורים

כל לב נמס ליד דמותו הפלאית, של יהודי קדוש מלומד בייסורים קשים שלא נותן לעצמו מנוחה ומארגן שיעורי תורה בכל רחבי הארץ לכל גווני הציבור

הרב אריאל לוי , כ"ח בניסן תשע"ט

הרב אריאל לוי
הרב אריאל לוי
צילום: עצמי

כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים, כך גם דעותיהם שונות. בעקבות הגלות, עולם המושגים השונה גרם לנו לחלוקה בין עדות וזרמים ביהדות.

יש כאלו שמסך חוסם בפניהם את ההקשבה לזולתם. אך יוצא מן הכלל היה האדמו"ר מקאליב זצ"ל, שכל העומד בפניו לא יכל להישאר אדיש. הלוא זה אוד מוצל מאש אשר הנאצים הארורים ימ"ש סרקו את בשרו במסרקות של ברזל ועינו את גופו בכל מיני עינויים. והוא בתוך התופת, בתוך התלאות, נשאר חזק כצור איתן עם אמונה זכה בה' יתברך, עם אהבה ואיכפתיות לכלל ישראל, עם לימוד זכות תמידי על כל יהודי, בכל מצב. 

כמה פעמים סיפר מורנו הרב מרדכי אליהו זצ"ל את הסיפור על האדמו"ר מקאליב ע"ה שבתוך התופת הנוראה אחרי שאיבד את קרוביו ויקיריו ונשאר לבדו, פנה לריבונו של עולם וטען לפניו: "רבש"ע, מה ייתן לך אם אגיד שמע ישראל לבדי, אני מבטיח לך שאם תוציא אותי מכאן אגיד שמע ישראל עם אנשים חיים"! הוא ניצל בנס, וכל ימיו היה מכתת רגליו ומקבל עול מלכות שמיים עם אחינו בית ישראל בכל מקומות פזוריהם, ומבקש מכולם לעמוד ולומר בהתלהבות קבלת עול מלכות שמיים, שמע ישראל, במסירות נפש ממש.

כל לב נמס ליד דמותו הפלאית, של יהודי קדוש מלומד בייסורים קשים שלא נותן לעצמו מנוחה ומארגן שיעורי תורה בכל רחבי הארץ לכל גווני הציבור, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. היה רגיל לספר מעט ממה שעבר עליו ומתייפח בבכי, והיה רגיל לומר שהנאצים ימ"ש לא שאלו אף יהודי מאיזה מפלגה הוא. לומר לך כמה חשובה הערבות ביננו, כמה חשוב החיבור בין נשמות ישראל באשר הם. 

עוד היה מזכיר פעמים רבות מאד את מליון וחצי ילדי ישראל הי"ד שהושלכו לאש ולמים ועברו מיתות משונות ע"י העמלק הנאצי הארור ימ"ש. בעקבות ייסוריו לא זכה לילדים משלו, ואחרי שחווה את הזוועות, היה רגיש מאד לילדי ישראל ועסק הרבה בצדקה וחסד, "וצדקתו עומדת לעד".

הרבי מקאליב זצ"ל קיבל את ייסוריו הקשים באמונה זכה, והתקיים בו הפסוק "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".  לב מלא רגש היה לו, והלחין ניגונים מלאי ערגה וכיסופים לה' יתברך. בין ניגוניו הרבים התפרסם השיר "וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמיים", והיה הדבר לפלא. היה לו חשוב מאד להנחיל לדורות הבאים את הגבורה הרוחנית של יהודים רבים שמסרו את נפשם על קיום התורה בתוך השואה הנוראה.

קשר מיוחד של אהבה וחיבה היה בין האדמו"ר מקאליב זצ"ל גם לחכם ישועה בן שושן זצ"ל, ובשנים עברו, בזמן שהיה חכם ישועה בכלא היה נפגש איתו האדמו"ר מידי שבוע בכניסה למקווה ונפשו נקשרה בנפשו.

כשעמדנו לפניו היינו נפעמים עד עומק הלב, מאיפה הוא שואב כוחות להמשיך, להסתובב ולהפיץ את האמונה בה'? לקבל עול מלכות שמיים?

במיוחד נפעמנו מנחישותו כשהיה מגיע לעיתים חברונה, לאבות ואמהות העולם שבמערת המכפלה, וגם בגיל מופלג, לעת זקנה ושיבה, היה עולה לאט לאט את המדרגות מלמטה עד למעלה, (לצערנו, לא הנגישו את מערת המכפלה ליהודים שקשה להם)  בכל זאת האדמו"ר לא ויתר ועלה וירד גם מתוך כאב, לאט לאט, מדרגה אחר מדרגה, כשמידי פעם משמיע אנחה: "אוי גיוואלד", נח מעט, מתחזק וממשיך לעלות. כשנכנס פנימה התייפח בבכי בתפילה כבן המתחטא לפני אביו, ושפך ליבו כמים נוכח פני ה'.

לאחר מכן, כשסיפרנו לו על חברון עיר האבות וריבוי ההתחזקות בתורה במקום הקדוש, התעניין ושאל על תושבי הישוב ומה  לומדים בבית המדרש כעת, וכשענינו לו, מיד אורו עיניו והתחיל לפלפל בסוגיה בהלכות בשר וחלב. ראינו כמו הילה על פניו, איך עסק התורה משמח ומחיה אותו. הלוואי יהיה זה לנו ללימוד, כמו שהאדמו"ר מקאליב הטריח עצמו גם לעת זקנותו לבוא למערת המכפלה לשאוב כוחות מאברהם אבינו ע"ה שהיה ראש למאמינים, שנזכה להתאבק ולו במעט בעפר לרגליו ולהתחזק באמונה בכל מצב. זכותו יגן עלינו.