כיבוד ההורים שכבר הספקנו לשכוח

אבינועם הרש , כ"ט בניסן תשע"ט

דעות אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

הנשיקה של חבר הכנסת גדי יברקן לרגליים של אמו הזכירה לי את התלמיד ממוצא אתיופי שאחרי שקבענו בכיתה לעשות את 'יום המקצועות' שבו כל תלמיד מזמין את אביו לדבר בפני כל הכיתה על המקצוע שלו וכבר שלחנו הזמנות לכל ההורים, פתאום הרגשתי חסר אחריות שלא חשבתי שמן הסתם התלמיד הזה הולך להיות נבוך מאוד:

בעוד שאר התלמידים יציגו לראווה את ההורים שלהם: אחד מנכ"ל חברת הייטק מוצלח ב'הר חוצבים', אחר ד"ר לביולוגיה בעברית, השלישי בעל משרד רואי חשבון מפורסם וכו, הוא מן הסתם יתבייש באבא המבוגר שלו שבקושי יודע מילה בעברית

אז קראתי לו ואמרתי לו בהפסקה: "תשמע, עשיתי קצת שטות ואני מצטער שרק עכשיו אני עולה על זה אבל כבר שלחנו הזמנות ואי אפשר עכשיו לבטל. אם לא הולך להיות לך נעים, אפשר לחשוב ביחד על פתרון יצירתי אחר שימנע ממך את הפדיחה".

הוא הסתכל עליי ואני קולט על המבט שלו שהוא בכלל לא מבין מה אני רוצה ממנו:

"פדיחה של מה?" שאל אותי ברצינות

עכשיו אני הייתי נבוך ולא הבנתי מה לא היה כאן ברור:

"פדיחה, אתה יודע...שכאילו אבא שלך לא כל כך דובר את השפה ואין לו מקצוע".

הוא המשיך להסתכל עליי במבט של אחד שלא מבין מאיפה נחתתי עליו ואמר לי.."ו...?"

עכשיו כבר בכלל הרגשתי מבולבל.

"וחשבתי שכל יום המקצועות הזה יביך אותך".

"אותי?" אמר לי עם חיוך:

"בוא תקשיב משהו: אבא שלי, כמו שאתה רואה אותו, היה אחד מהמנהיגים של הקהילה שלנו באתיופיה. היה לו מעמד. היה לנו שם בית שנחשב ענק. רכוש. הכול. אבא שלי החליט שהוא רוצה להעלות לארץ ישראל ולימד אותנו שיש בחיים דברים שחשובים יותר מכסף וקהילה, כמו האהבה לארץ. בדרך למטוס ועד לכאן הוא החזיק את כל המשפחה, עודד אותנו, תמך בנו. אבא שלי הוא סלע. אתה חושב שאני מתבייש בו כי אין לו כאן בארץ עבודה???"

בעיטה בבטן. שתקתי. לא אמרתי כלום. דמעות בעיניים. הוא המשיך:

"אבל אתה יודע מה כן?"

"מה?" שאלתי, עדיין בהלם:

"אני רוצה לכבד את אבא שלי. אני רוצה שהוא יהיה הראשון. ובמקום לספר על העבודה שלו, הוא יספר על מה שהוא היה באתיופיה ועל המסע לארץ. הוא ידבר ואני אתרגם אותו".

בסוף השיחה, מעל שלוש דקות שכל התלמידים בכיתה עמדו ומחאו לו כפיים.

התלמיד הזה אגב, כך שמעתי מתלמיד אחר שלי שפגשתי ודיברנו, יצא בתחילת השנה לקורס קצינים בצנחנים.