תמהיל אידאולוגי, אנרגיה פוליטית

הרב יאיר קרטמן מגיב למאמרו של יאיר לפיד שהתפרסם ב'מקור ראשון' ועל הדרך מנתח מגמות עומק בהנהגת הציונות הדתית.

הרב יאיר קרטמן , ל' בניסן תשע"ט

הרב יאיר קרטמן
הרב יאיר קרטמן
צילום: עצמי

סמוטריץ' הוא לא הנושא. הנושא הוא התמהיל האידאולוגי והאנרגיה הפוליטית. המונח ציונות-דתית הוא מושג חמקמק. הוא מבטא למעשה שלושה מרכיבי זהות: ציונות, דתיות והמקף.

המיקום והפרשנות לכל אחד ממרכיבי הזהות יוצר תמהיל אידאולוגי שונה.

יוסף בורג, ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית, נשאל פעם: מה אתם יותר? ציונים או דתיים? אנחנו המקף המחבר, אמר. לבורג, המקף המחבר היה מרכיב הזהות המרכזי. המקף המחבר גזר מתינות בשני המרכיבים השונים. המתינות ויחסי רוב ומיעוט בחברה הישראלית דאז, יצרו אנרגיה של 'מש"ק דת' ברכבת הציונות. אנרגיה שלפיד כל כך מתגעגע אליה.

עם השנים תוקפה הציבורי של אמירתו של בורג נחלש. נוצרה הבנה פנים מגזרית שהמקף המחבר - הגשר בין המגזרים, הפך להיות מאופיין בעיקר בכך, שעל גשר כולם דורכים. עו"ד יעקב ויינרוט, ניתח את פריחתה של תנועת גוש אמונים, כרצון לזכות סוף סוף להוביל את עגלת הציונות. אולם גוש אמונים לא תורגם להצלחה בשדה הפוליטי.

ההבשלה של המגמות האלו הובילה להצלחה של בנט. בנט ביסס מעבר מאנרגיה של 'מש"ק דת' לחתירה להנהגה, האנרגיה הולידה הישגים מרשימים ואסטרטגיים, אולם בדרך שינתה את התמהיל האידאולוגי, זהות העל שניתנה למגמה הפוליטית החדשה הייתה 'יהודית', אולם בפועל, הציוני גבר על הדתי. התמהיל החדש יצר את ההתכנות התפיסתית, לברית האחים בין בנט ללפיד, זהות ציונית מובהקת עם זהות דתית מרוככת. זוהי הזהות, שלפיד במאמרו במקור ראשון מתגעגע אליה. לא לאנרגיה הפוליטית החיובית של בנט, את זה לפיד לא רצה, לתמהיל האידאולוגי.

כל אותה עת האגף החרדל"י ניסה לשמר את המובהקות הדתית של המונח ציונות דתית. הוא היה שותף למגמות ההנהגה של בנט, העריך אותם ופידבק אותם, אולם ניסה למתן את הדילול הערכי בצד הדתי של המשוואה.

המניע להנהגה של הצד החרדל"י לא היה רק חברתי, ושימור מרכיב התורה לא היה רק שמרנות דתית. המוטיבציה הייתה תחושה חריפה של קיומיות לאומית. אוסלו ,לבנון השנייה, הגירוש מגוש קטיף, חוסנה של המשפחה היהודית, והכרסום בזהות היהודית והלאומית, יצרו צורך קיומי, לבסס את הציונות על יסודות העומק שלה - הקודש, לזקוף את קומתה ולבנות לה קומה רוחנית נוספת.

ההכרח התודעתי והמעשי, להגדרה מחודשת של היחסים בין מרכיבי הזהות, במבנה של שורש- וענפים, של קודש שמוליד לאומיות, הוא שהוביל לאנרגיה הפוליטית של הנהגה.    

הרב שרלו ציין בצדק כי בציונות הדתית שוכנות שתי תנועות אידאולוגיות, דומות אך שונות. הראשונה הציונית הדתית הקלאסית, והשנייה בית המדרש של הרב קוק. שתיהן הכירו את התפתחות עולם החול, אולם בעוד הציונות הדתית אפשרה מרחב של חול עם דינמיקה עצמאית וניהלה עימו דיאלוג, הרב קוק לקח את החול, זיקק אותו והפך אותו לקודש. לציונות הדתית המונח "ציונית" היה מרכיב במשוואה לניהול דיאלוג פנימי עם הדתי. לרב קוק בציונות עצמה הייתה קדושה. או בניסוח מדויק יותר, הרב קוק חשף מרכיב שממנו נובעים המרכיב הדתי והמרכיב הציוני כאחד. החול מצא עצמו מתקדש. ה'קודש' - היה השורש לציונות ולדתיות כאחד.

ההנהגה ה'סמוטריצ'ית' החזירה את הבכורה לרב קוק.

התמהיל האידאולוגי של הרב קוק, מבסס שפה לאומית חדשה.

הציונות כתנועה להגדרה עצמית לאומית בעלת יסודות חוליים מובהקים, מקבלת פרשנות עומק של תנועת גאולה של עם השב לארץ חייו על פי דבר אלוקיו. פיתוח כלכלי ועוצמה מדינית מקבלים עומק של  גאולה. היבטים בפיתוח המוסרי של העידן המודרני והפוסט מודרני מקבלים פשר של תיקון עולם. הרצון הוא לייצר פרשנות ופשר למה שאנחנו עושים וחווים כאן. אולם החידוש אינו רק בפרשנות של דיעבד ונתינת תוקף רוחני כצופים מהצד. חשיפת מרכיב העומק בזהות הישראלית, יוצר מוטיבציה לאומית של פיתוח והתקדמות. תחושת לכידות ושליחות לאומית שכל כך נדרשת לנו כחברה בעת הזו.

השפה החדשה, מכבדת את הישגי הציונות, לומדת ממנה ומבינה שהיא מרכיב משמעותי במבנה התודעתי שלה. אולם  היא גם צופה פני עתיד. היא מעמידה את הציונות בתוך הרצף ההיסטורי, כחוליה אחת, מתוך חזון התורה והנביאים. היא מנהלת דיאלוג נוקב ואמיתי עם המציאות, המודרנית והפוסט מודרנית, עם ערכיה ועולמה, ומזקקת ממנו את היסודות החיוביים התואמים לחזון הניצחי של העם היהודי. המצפן החזוני  הוא התורה. היא מתמודדת ללא מורא עם מגמות שמנסות למוסס את תהליך החשיפה וההתחדשות.

ההבנה כי הפרויקט הישראלי, מצוי באקלים של קודש, תביא למדינת ישראל פריחה, בכל תחומי החיים.

היכולת לגזור מתוך האקלים הזה מדיניות, תקדם את מדינת ישראל לעתיד טוב יותר.

הבשורה 'הסמוטריצ'ית' היא בשורה מלהיבה, היא נותנת עומק ומשמעות עדכניים לכל המפעל הציוני, לכל פעולות ההתפתחות החברתית והערכית. היא נותנת פשר ותקווה עתיד וחזון. היא נותנת לחברה הישראלית את האפשרות לכבד את עצמה, להתחבר אל השורש, לדייק את עצמה, לבסס את עולם הערכים שלה על בסיס ערכי הנצח שלה, להביא את עצמה ולחשוף מעצמה את יסודות הקיום העמוקים ביותר שלה- הקודש. זוהי בשורה של חיים.

הבשורה  היא בשורה רוחנית פוליטית שנישאת כרגע על גבו של מגזר קטן, אבל פניה לשינוי סדר היום הלאומי. המודל הזה צריך עוד להשתכלל ולהתעשר, הוא יכול לכנס אליו את מרבית מרכיביה של החברה הישראלית. חרדים ומסורתיים, בעלי תשובה, חובשי  כיפות סרוגות ושקופות, יהודים ושאינם יהודיים.

אז כלשונו של יאיר לפיד במאמרו במקור ראשון : תבואו, אנחנו פה, מחכים.