הפגנה שמתחזה לטקס זיכרון

עירית לינור צפתה בשנה שעברה בטקס הזיכרון המשותף לישראלים ופלסטינים. היא סיפרה על כך בדף הפייסבוק שלה. הנה הפוסט המלא

עירית לינור , א' באייר תשע"ט

דעות עירית לינור
עירית לינור
צילום: ללא קרדיט

קיומו של טקס הזיכרון המשותף לישראלים ופלסטינים, בעיצומה של מלחמה - או לפחות סכסוך דמים מתמשך - בדיוק בתאריך שהוא יום קדוש לרוב אזרחי המדינה, נראה מעשה קיצוני כל כך, שכדי להכיל אותו באלגנטיות צריך להיזכר בחופש הביטוי, וגם בנכונותנו לחבק משפחות שכולות, גם כאשר ביטוי האבל שלהן הוא פוליטי, דוקרני ומתריס. 

ייתכן שחלק מהכעס שמעורר הטקס נובע מהחשש שאולי יום אחד הוא יתפוס מעמד שווה ל"אל מלא רחמים" ברחבת הר הרצל או בבית הספר השכונתי. אפשר להירגע. זה לא יקרה. הטקס הוא לא באמת טקס. הוא הפגנה פוליטית שמנסה לשווק את עצמה כטקס זיכרון. אך כשסממני האבל הם בסך הכול שירים שקטים וישיבה על כיסאות - קשה להתבלבל בכל הנוגע למהות.

בשנה שעברה אסר שר הביטחון אביגדור ליברמן על כניסת כמה עשרות פלסטינים לישראל כדי להשתתף בטקס - שנוסד ונערך על ידי "לוחמים לשלום" ו"חוג ההורים - פורום המשפחות" - שניהם מארגוני הקרן החדשה, ונועד להכיל את אבלם של מה שנקרא "שני הצדדים". 

הארגונים עתרו לבג"צ, ובג"צ כצפוי - נעתר, אלא שליברמן הצליח לעכב את מתן אישורי הכניסה לרוב המוזמנים הפלסטינים. השנה אסר ראש הממשלה על כניסת 181 פלסטינים לטקס שייערך מחר, המארגנים עתרו שוב לבג"צ ובג"צ שוב קבע כי מניעת כניסת תושבי ישות עוינת לישראל אינה בסמכותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, וכפה על המדינה לספק 100 אישורי כניסה, ולמרות שזה לא יפה אני מקווה שנתניהו יחזור על הטריק של ליברמן.

את הטקס השנה תנחה מיקה אלמוג, נכדתו של שמעון פרס, שמוכרת לחלקנו בזכות סרטון "בוא ביבי, בוא תביא הכול" שפרסמה לפני הבחירות. בטור ב-YNET כתבה היום אלמוג: "הטקס מכיר בקורבנות הסכסוך משני הצדדים אך אינו מפאר מחבלים, אינו מצדיק טרור ולמעשה עושה את ההפך הגמור - מתנגד נחרצות לאלימות ומבקש לשים לה סוף דרך פתרון אמת לסכסוך". גם השופט יצחק עמית קבע: ה"טקס אינו מתריס, אינו פרובוקציה ומי שמתנער ממנו מוזמן שלא להגיע ולא ליטול בו חלק".

אני חושדת שאלמוג ועמית לא צפו בטקס מעולם. אבל אני דווקא כן.
בשנה שעברה התחברתי לאתר "שיחה מקומית" שהעביר את הטקס בשידור חי מפארק הירקון. כולל כתוביות. זו הפגנה המתחזה לטקס, והנה כמה רגעים מתוכה:

הערב נפתח בחבורת "יוקללי למען השלום", ששרה בעברית ובערבית שיר שמילותיו הן: "ימים של קיץ/ ואין שלום בבית/ שמש קופחת/ ימים של קיץ/ אל תעזבי אותי/ בואי נחמה". מה מביע השיר הזה? כלום. באין מכנה משותף או מטרה משותפת או צער משותף - אין גם אמת. נו, אז השמש קופחת.

המנחה הישראלית של הטקס מודה לבג"צ בעוד הקהל מוחא כפיים, ומוסיפה ש"מנהלת הכיבוש" - מן הסתם הכוונה למשרד הביטחון - נתנה את אישורי הכניסה לפלסטינים בשעות אחר הצהריים ולכן לא כולם הגיעו. צמד המלים "מנהלת הכיבוש" כבר מסמן מה משותף למשתתפים: לא בהכרח הצער, אלא השקפה פוליטית מסוימת. 

בתו של פעיל שמאל ישראלי שנרצח בפיגוע מדברת על הכיבוש, שהוא כמו סרטן. היא לא ביטאה עמדה בנוגע למי שתכננו וביצעו את רצח האזרחים שישבו במסעדה שבה ישב אביה, ואיזו מחלה היא הטרור בעיניה. 

אחותו של פלסטיני שנהרג במהלך הפגנות באוניברסיטת ביר זית אומרת שבכל פעם שהיא מגיעה למחסום - זו נכבה עבורה, בנוסף על הנכבה של 48, אך בכל זאת היא בוחרת בדרך השלום התקווה והפיוס. כיוון שהיא עדיין לא הסתגלה לגבולות 48, אני מתקשה להבין למה היא מתכוונת כשהיא אומרת פיוס, ומה נדרש מישראל כדי להניח את דעתה.

יונתן שפירא, הטייס הסרבן, שהשתתף במשט המרמרה, וכמו כן ריסס כתובת גרפיטי על קירות אושוויץ "תשוחרר פלסטין", בטענה שגם עזה היא גטו, הוא זמר עכשיו. הוא שר שיר שכתב והלחין. הנה בית מתוכו:

"במסע לפולין עם כינור וחלילית 
ניגנתי אל פונאר בכל אנדרטה ותלולית 
עליתי אל ההר ונשבעתי אמונים 
הייתה לי גאווה וזקפה בתחתונים
אז מה קרה לבן של שלמה? 
היה עדיף שיתנצר או יודיע שהוא הומו"

כמו כל הטקס - גם השיר הזה לווה בכתוביות באנגלית ובערבית. אני מקווה ששומעיו הערבים נהנו ממנו כמו שומעיו היהודים.

דוד גרוסמן נאם וחלק מדבריו היו מהסוג שאפשר לשמוע בכל הפגנת שמאל:
ישראל מדינה איומה, ולא רק מבחינת הסכסוך. הוא אפילו הכניס "שחיתות" ורפורמים, שאין ספק שמעסיקים מאוד את האויב הפלסטיני. בכל פעם שציין משהו שבעיניו הוא פגם מהותי בישראל, שבגללו הוא מרגיש פחות בבית - הקהל מחא כפיים. מנהג אבלות חדש ומעניין.

בסוף הטקס הודתה המנחה ללקוחות האמיתיים של האירוע הזה: התורמים מחו"ל. שתי קרנות גרמניות, בראשן קרן רוזה לוקסמבורג, קרן גרמנית שמאלנית קומוניסטית. תרומת הקרן הזו הגיונית ומתבקשת, שכן הקומוניזם בהחלט הכניס הרבה משפחות למעגל השכול. כמו כן הודתה לקרן החדשה ולשוברים שתיקה. היא ציינה גם את החברים שצופים בו מחו"ל ובכך הבהירה שכל הסיפור הזה הוא בשבילם. הוא לא קשור אלינו כעם, והם לא באמת חברים שלנו.

יום הזיכרון הלאומי לעולם לא יפסיד בתחרות למסכת חובבנית ועלובה, שבמסגרתה מלעיג פעיל שמאל רדיקלי על טקסי הזיכרון של ילדותו, בעודו עיוור לנלעגות של האלטרנטיבה - טקס אבלות כביכול, עם כתוביות באנגלית, שמסתיים בתודה לספונסרים מגרמניה. 

אני מתגוררת בקרבת בית העלמין קריית שאול. למחרת, ביום הזיכרון, לא היה מקום חניה ברדיוס של חמישה קילומטר ממנו. באי הטקס חנו על המדרכות, בשולי הכביש, בכניסה לרמת השרון, על איי תנועה, על פסי ההפרדה בכביש 5. שוטרים עצרו את התנועה כדי לאפשר לאלפי ישראלים לחצות את הכביש. אף נהג לא צפר כדי לזרז אותם. 

וזה הבית, וזו האמת. ושני אלה לא זקוקים לא למימון גרמני ולא לחסות של שופטי בג"צ.

(פורסם בדף הפייסבוק של עירית לינור)