משיח שנלכד בעוונות

מדוע אנחנו נוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר והאם רבי עקיבא טעה?

הרב אברהם וסרמן , ב' באייר תשע"ט

יהדות הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

א. מה הסיבה לאבלות שאנו נוהגים בימי ספירת העומר ?

הגמרא (יבמות סב:) אומרת שעשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא מתו בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. לכן כתב השו"ע (או"ח תצ"ג) שנהגו שלא לשאת אישה בימים אלה וגם לא להסתפר.

במבט ראשון קשה מאוד להבין זאת. הרי כל כך הרבה יהודים נהרגו רק כשבעים שנה קודם לכן במרד הגדול שבעקבותיו חרב הבית. יוספוס פלוויוס טוען שבירושלים לבדה נהרגו מיליון ומאה אלף איש! (תולדות מלחמת-היהודים ספר ו פרק ט).

המספר נראה קצת מוגזם, אבל ודאי שהיו רבים מאוד, וזה חוץ מהנהרגים בשאר המקומות. גם במרד בר-כוכבא היו הרוגים רבים בנוסף לתלמידי ר' עקיבא, כפי שמתואר במדרש איכה, שהיו לבר-כוכבא ארבע מאות אלף חיילים שנהרגו אח"כ בקרב. גם בדורות שאח"כ נהרגו הרבה יהודים ולמה לא מתאבלים עליהם?

ההסבר כנראה הוא כך (על פי שיחות הרצי"ה, "בר-כוכבא", ההיסטוריון יעב"ץ ועוד):

ר' עקיבא היה המוביל הרוחני של המרד בראשו עמד בר-כוכבא ושלח את תלמידיו להיות בין החיילים. ר' עקיבא אמר על בר-כוכבא שהוא מלך המשיח. סופו של המרד ידוע – דיכוי אכזרי וחורבן יישובים רבים בארץ-ישראל. האם טעה ר' עקיבא וצדק יוחנן בן תורתה שאמר "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא"?(ירושלמי, תענית)

הרמב"ם שולל אפשרות זו, "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם...שהרי ר' עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן-כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. ודימה  הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו" (הלכות מלכים פר' י"א הל"ג. אמנם הראב"ד שם חולק עליו ולדעתו על המשיח לעשות מעשים על-טבעיים).

יש לדייק בלשון הרמב"ם שלא אמר "טעו", אלא נודע להם שאינו. יתרה מזו, הרמב"ם הוכיח משם שמלך המשיח אינו צריך לעשות ניסים אלא שנלכד בעוונות.

ב. ר' עקיבא לא טעה

הבעיה היתה בעוונותינו שגרמו לנו לאבד משיח שכבר היה בידינו! כבר היו מטבעות לשחרור ירושלים, ויש אומרים שחזרו וחידשו את עבודת הקרבנות. איבוד משיח היא סיבה לתיקון ימי אבלות, בדומה לאבלות החורבן. זו גם הסיבה לתיקון ברכת הטוב והמטיב בברכת-המזון על הרוגי ביתר שהובאו לקבורה (ברכות מ"ח).

הרב קוק מפרש את ברכת הטוב והמטיב, כפי שעולה מפשט הגמרא. מתקני הברכה ראו נס בכך שהרוגי ביתר נקברו וזכו לכבוד – תוך השגחה גלויה על גופותיהם שלא הסריחו – אף שניתן היה לחשוב שהם ראויים לביזיון, על האסון הלאומי שנגרם כתוצאה מהמרד ההוא, ושלא כפירושו של רשר"ה המגנה אותם (סידור רש"ר הירש, ברכת הטוב והמטיב, עמ' קמח).  

הבאה לקבורה מסמלת את הכבוד שהיו ראויים לו היהודים גיבורים שהעזו למרוד בגדולה שבאימפריות. אותם יהודים שראו את המשיח חי בקרבם, קובע את חירותם ומתחיל את הדרך חזרה למקדש.

לדעת הרב קוק, הנס שהרוגי ביתר לא הסריחו וניתנו לקבורה, מורה גם שיש עתיד ותקווה לעשיה אנושית לקידום הגאולה, גם במרד מול הגויים. אמנם ניסיון זה נכשל באותו הזמן – אך יום יבוא ויצליח: "על-כן ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב, ומה מאד תרומם נפשו...

אמנם אל יפול לבבו ממראה עיניו מנפילת הגלות... ואל יתיאש מרוממות הסגולה הפרטית של כנסת ישראל מיראתו שע"י בטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג"כ הצורה הלאומית... על-כן תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' כנגד הרוגי ביתר, שהיו סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה, והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים... שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בוא תבוא בזמנה, וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, וכן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים" (עולת ראי"ה, ח"א, עמ' שסה-שסו).

הלקח לדורות ניתן באותו הזמן, והעם החליט שלא לשכוח אותו. בימים שבין פסח לעצרת אנו זוכרים את הגאולה שהיתה יכולה להיות המשכה של גאולת מצרים ואיבדנו במו ידינו. נושאי כליה של גאולה זו היו ר' עקיבא ותלמידיו, שהיו המובילים ברוח הלחימה ובאידיאליזם אך לא נהגו כבוד זה לזה וכל אחד הלך לכיוון אחר, לא שיתף פעולה עם רעהו.

למרות האמונה בצדקת הדרך והמטרה המשותפת, ולמרות היותם בוגרי אותו בית-מדרש. כשלא פועלים במשותף למרות חילוקי דעות – מפסידים בקרב. לזכרם של בר-כוכבא ולוחמיו הגדולים אנו נוהגים מנהגי אבלות, ומבטיחים לעצמנו לעשות כל מאמץ שלא לאבד את המשיח הבא.