מדינה צעירה בוגרת

ד"ר יוסי לונדין , ב' באייר תשע"ט

דעות ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדין
צילום עצמי

עוד כמה שעות יונפו הדגלים ויחלו הטקסים, ויושאו המשואות, ומטס ירעים בשמים וכיכר העיר תואר בזיקוקים, והמנהיגים ידברו על אחדות, ועוצמה ואתגר והישגים.

והרחק מהכיכרות ישבו שכולים ופצועים, ועשרות משפחות ובעלי עסקים, ינסו להציל משהו מהבית והמפעל שחרבו, וחקלאים יחשבו כמה שדות ישרפו מבלונים ועפיפונים בקיץ הקרוב. ולצלילי מנגינות החג ינמנמו קצינים טרוטי עיניים שמדי יום שישי נאלצים לבלות על הגדר, ולצידם אזרחים ממורמרים יוצאי ממ"דים, וכולם ישאלו, האכן? האכן כך צריכה להראות תמונת הסיום של עוד עימות בין ישראל ליושבי הרצועה הפרועה, בהתקדש יום העצמאות? כך צריכים להיות יחסי הכוחות בין המעצמה השמינית בכוחה בעולם, לבין חבורת טרוריסטים עלובה המגודרת באחד השטחים העניים שעל פני האדמה?

והתשובות ידועות. ולא רצינו להרוס את העצמאות, והאירווזיון. ולפני זה לא את פסח, ובהמשך לא נרצה לפגוע בחופשות הקיץ, ותחילת שנת הלימודים, והחגים, וחנוכה, ומי עושה מלחמות בחורף? והתשובות נכונות, קודם היו המנהרות בצפון, וכעת אש עלולה להתלקח באיראן, ותמיד יש שיקולים וקדימויות.

ומלאכתם של המבקרים קלה. הרי לגיבורי המקלדת אין את האחריות הנוראה על החללים, וההתמודדות עם העולם הצבוע, ובית הדין בהאג, ואירופה, ומהומות פנימיות, ומשק משותק, ותדמית פגועה. ובכלל, מה יקרה ביום שאחרי.

ובסופו של דבר, העם חפץ בכך. ולראיה הרוב הגדול בו נבחרו תומכי השיטה הנוכחית. רוב, שדחק לתוך דפי המאמרים ההזויים של "הארץ" את שאריות חולמי הנסיגות, אך בד בבד השאיר מחוץ לכנסת או העניק הישגים צנועים מאוד למי שדרש מימין מדיניות אחרת.

ואחרי הכל, אנחנו נותרים עם כמעט שבעה מליון יהודים במדינה מפוארת שבסיעתא דשמיא הולכת מחיל אל חיל, והם חיים בתוך קבצנות מעוררת רחמים החיה על שחיתות ונדבותיהם של הקטרים, אז אולי באמת הגישה הבוגרת והמושכלת שנמנעת מהכרעות ומפתרונות מוחלטים, אלא מרוויחה זמן בין סבב לסבב , היא הנכונה?

ועדיין, אחרי הכל, תחושה חמוצה עומדת באויר. האם באמת לא יתכן להציב חזון ולפיו כל מי שירים יד, בלון, סכין או טיל על יהודי בארץ ישראל, פשוט מתחייב בנפשו? האם באמת אי אפשר להגדיר במשמעות המלאה של המושג, ש"דין נחל עוז כדין תל אביב", ושאפשר וצריך להשיג שקט והרתעה בכל רחבי הארץ, בלי אבל ובלי חבל? ועוד לא דברנו על השיבה לחבלי מולדת שקרענו מעלינו במו ידינו..

וערב יום העצמאות, במדינה בת שבעים ואחת, דומה כי האתגר הגדול העומד בפנינו כיום הוא לדאוג להישאר עם הרוח הצעירה גם בגיל הבגרות והשיבה. האתגר הוא לשמור על האיזון בין שיקול הדעת המורכב והמתון המאפיין מדינה שכבר בגרה והבינה את מגבלות המציאות, אך בד בבד לא לנטוש את האווירה הצעירה, והחלוצית ואפילו המעט חצופה, שלא מוכנה להשלים עם שום חסרון, ולא מוותרת על שום אתגר, ולו המורכב ביותר. גם זה הנמצא מעבר לגבול הרצועה.

האווירה הציבורית משדרת כי השילוב אפשרי, כי לצד שיקול הדעת צריך להשיב את התעוזה, כי לצד הבגרות והמתינות חייבים להישאר עם התלהבות הנעורים, עם הרצון האמיתי והפשוט-להיות עם חופשי ובטוח בארצנו.

הציבור חפץ בכך. הירצו בכך גם מנהיגיו?