הגבורה ועוז הרוח
הגבורה ועוז הרוח

יום הזיכרון הוא היום הכי-קרוב-לקונצנזוס שיש בחברה הישראלית, אבל מה בעצם אנחנו מבקשים לזכור ביום הזה? לשם מה הוא נחוץ? ועם מה אנחנו מבקשים לצאת ממנו?

בכל שנה מחדש אני תוהה בשאלות הללו, ולהלן אבקש להציע ארבע תשובות אפשריות, המשלימות זו את זו:

1. את הנופלים. ביום הזיכרון אנו מעלים את דמותם של אלו שנפלו בדרך. מספרים על הילדות שלהם, מדברים על התכונות שלהם ועל התחביבים והחלומות. כמו בימי-זיכרון אישיים של אנשים שהלכו לעולמם, שנעשים מתוך אמונה בכך שכל עוד אנו זוכרים את האדם ומסוגלים לדמיין אותו, הוא עדיין לא מת לגמרי, הוא עדיין קצת איתנו.

זו אינטואיציה כלל-אנושית, אך יש לה שורשים גם באמונה היהודית, הקובעת שנשמתו של אדם מתעלה בעולם הבא כל עוד היא מוסיפה להשפיע בעולם הזה. ייחוד של יום הזיכרון, אם כן, איננו בשאלה 'כיצד זוכרים' אלא בשאלה 'את מי זוכרים'. וכיוון שכולנו בעלי-חוב לאלו שנתנו את חייהם עבורנו, אנו מתגייסים כולנו לשמוע את סיפוריהם ולהעלות את זכרם.

בהקשר זה, ככל שאנו מעלים היבטים מהותיים יותר של מורשתם, כך אנו גומלים עמם חסד גדול יותר. משום כך פרויקט הלחנת-שירי-נופלים של גלי צה"ל מרגש כל-כך, וכמותו ראוי גם ללמוד וללמד מדברי-תורתם של נופלים כך ששפתותיהם יהיו דובבות בקבר.

2. את משפחות הנופלים. בפורים האחרון סיפר לי חבר שהוא בילה את החג אצל סבא וסבתא. ואיך הייתה הסעודה? שאלתי. לא הייתה סעודה. השיב. מאז שהדוד שלי נפל במלחמת יום הכיפורים, סבא וסבתא לא מסוגלים לעשות סעודת פורים.

חיים בינינו רבים שעבורם כל יום הוא יום הזיכרון. בין אם עברו מאז שבועיים ובין אם עברו חמישים שנה. לאורך השנה הם נושאים את הכאב לבדם. וביום הזה אנו מבקשים לשאת עמנו מקצת מהנטל, לומר להם שגם אנחנו איתם. וככל שנרבה להשתתף באזכרות ולהקשיב לסיפורים ולתחושות, כך נקיים את התביעה שתובע מאיתנו היום הזה.

3. את הגבורה ועוז הרוח. קל לדבר על גבורה כשמספרים על רועי קליין או על אביגדור קהלני, אבל הגבורה שאנו מבקשים לזכור היא יותר מאשר מעשה כזה או אחר של חייל אחד. זו גבורה של דורות שלמים שהולכים למלחמה ושולחים אליה את בניהם ונכדיהם. של דורות שלמים שממשיכים ליישב את כל חלקי הארץ למרות המחיר הכבד. וביום הזיכרון אנחנו מכניסים את כל זה לתוך הקשר. ומבינים שנתן אלבז ודניאל טרגרמן הם חלק מאותו סיפור, גם אם הראשון קפץ במודע על רימון למען חייליו והאחרון היה רק ילד בן ארבע שאינו מבחין בין טוב לרע. כולם חלק מרוח גדולה של הקרבה, שעוברת דרך היחידות הקרביות, השירות ההתנדבותי, ההתנחלויות, עוטף-עזה ואופפת את מדינת ישראל כולה.

4. את המחיר. יום הזיכרון, בפרט עם סמיכותו ליום העצמאות, הוא גם יום של חשבון נפש. יום שבו אנחנו מסתכלים על המחיר שאותו שילמנו לאורך הדרך. זוהי חוויה שיכולה גם להציף תהיות: האם זה היה שווה את זה? ואכן, שירי הזיכרון של העשורים האחרונים מציפים את השאלה שוב ושוב. אך זוהי גם ההזדמנות להשיב על השאלות, ללמוד משגיאות מצד אחד, אך גם לרענן את האמיתות העמוקות שעבורן ובשמן יצאנו לקרב לכתחילה.