ימי העומר, ימי ההכנה לחג השבועות, הם ימים שמוגדרים בחז"ל כחולו של מועד, כחתן לקראת כלה, כזוג לקראת חופתם.
שמחה גדולה. ימי העומר, ימי דין. ימים שמידת הדין נמתחה על תלמידי רבי עקיבא והשאירו חותם לדורות על כולנו.
החתן המצפה לחופתו, השמח ומחכה – עבורו ימי ההכנה הם ימי שמחה מלאי חסד. ימים של תפארת מלאי הוד. ככל שגדולה הבנתו על גודל האירוע, כך גדולה ציפייתו לשמחה, לבניין הזוגיות, והימים הופכים לימים גדולים של כמיהה, ימים של הכנה. חתן שנשאר אדיש בימים אלו, מעורר שאלה איך ייתכן שכך הדבר, האם אינו מבין או שמא אינו מעוניין ביעד שאמור להיות נכסף, ואולי בת זוגו תבוא איתו על כך בדין.
חג העצמאות העומד לפתחנו, בתוך ימי העומר, הוא מהשמחים ביותר בשנה העברית בארצנו בדור הגאולה. חג שהנביא אמר עליו שהפסח שחגגנו לא מכבר, יהיה טפל לעומתו. חג המבשר את גאולתנו השלישית, עליה לימדונו חז"ל שלא תהה אחריה גלות נוספת. אנו חיים בתוך התהוות הנס והטבע הללו ביד ה' המופיעה עלינו בהתעוררות של מעלה ובמעשי עמנו בהתעוררות של מטה.
לחג גדול כל כך, חייבים להיות ימי השתוקקות והכנה התואמים בעוצמתם את היעד שהם מכינים. אלו צריכים להיות ימים שלא מותירים לב אדיש סביבם, וגם לא עין יבשה. ימים עם כוח מטלטל כתקיעת השופר, המלמדים להתבונן בקולו, לדעת ולזכור מי מנהל את עולמנו, מהו ייעודנו ועל מה עלינו לשים את כובד המשקל בהתנהלות חיינו. ללמד פרופורציות ולחנך לגבורה של חיי נצח.
שניים הם המכינים את החג הגדול הזה: יום השואה והגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. פרק היסטוריה ה"מתחיל בגנות ומסיים בשבח". עיסוק בעומק חשכת חיי הגלות ומעבר לעוצמתם של בני החורין. שני ימים המתארים מסירות נפש על-טבעית ולא אנושית, שסיפורם כולל עולם ערכים של עמנו עם הנצח. שני ימים כל כך שונים במהותם. מאלה הנעקדים מחוסר ברירה לאלה הנעקדים מתוך מודעות ושליחות. שתי עקידות שיש בהן נכונות לוותר על ה"אני" לטובת הכלל ולמען ערכים ומטרות הגדולות ממני ומחיי.
ככל ששמחתנו בחג העצמאות גדולה יותר, עמוקה יותר, שורשית ובעלת משמעות, כך הציפייה לחג גדולה יותר, וממילא ימי ההכנה וההשתוקקות משמעותיים יותר. אומנם אין בעל הנס מכיר בניסו, ובכל זאת בידינו לנתב את יום הזיכרון למקום עוצמתי ומרומם.
שלוש מתנות ניתנו לנו על ידי ייסורים, וארץ ישראל היא אחת מהן. כל זה כדי לבטא את גודלה של המתנה, ללמדנו כמה אכן היא מתנה וכמה עלינו להודות ולשמוח בה. מי הם שיכולים לתת לנו את ברכתם, להקדים לנו בתפילתם, לפתוח שערי שמיים לקראת החסדים הגדולים שעומדים להיות מושפעים עלינו מתוכם, למנוע את מידת הדין מלומר הללו והללו? הקדושים אשר בארץ המה. הנעקדים במסירות נפשם. אלפי רבבות ישראל. קהילות שלמות וחיילים שהלכו בשדות. יהודים תמימים ומפקדים נערצים. ערומים ומבוזים מזה, ולובשי חאקי ואפודים מזה.
כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקייך, והוא כאן והוא שש ומשפיע טוב וחסד. ובקרוביו הוא מתקדש, והחלל פוצע וכואב, מדמיע ופוער. ולך דומייה תהילה וממנה לפרוץ בשירה חדשה.
בערב יום הזיכרון עמדתי בצפירה דומע, כואב, ובראש מורם. נזכרתי בקרובים הרבים שהלכו בשדות, בדרכים, בבתים ובחצרות. ואיתם באלה שנטבחו בגטאות ובמשרפות. אמרתי להם בליבי: מחירכם יקר לאין שיעור, זכיתם להתקדש בשם שמים, להביא לנו את החג הבא למחר על מגש של כסף. ועלינו להשיב ולהגיש כיסופים אין קץ לשלמות גאולתנו, לחיזוק עמידתנו, לשמחת גאולתנו ולתודה לבוראנו.
יום הזיכרון הוא יום של עוצמות, של מילוי מאגרים פנימיים, של שמיעת הקול הפנימי שלנו והקשבה אליו. יום של הצדעה למי שמכין אותנו ומעורר בנו את ההשתוקקות לחג שאחריו. שמלמד אותנו מה גודלו של הנס ומה גודל מחירה של המתנה. מה תפקידנו עלי ארץ ומהם עיקרי משימותינו בחיינו. יום שבשמים, מן הסתם, מתקיימת בו תפילת המונים, רבבות רבבות, חיילים חיילים, על שלמות עם הקודש בארצו ועל השלמת גאולתו. מביאים את עקדתם לפני בורא עולם כריח ניחוח ולרצון למעננו, ממשיכי דרכם.
יהי רצון שנזכה לגאולתנו השלמה בקרוב וברחמים, בחסדים גדולים הממתקים ומנעימים.