לרקוד ולשמוח - בלי לפגוע במוסלמים

כנער צעדתי גם אני עם דגל, ויחד עם חבריי לישיבה עברנו דרך שער שכם והרובע המוסלמי. לא ציונות זו הייתה אלא ההפך הגמור ממנה.

נריה רפאל כנפו , י' באייר תשע"ט

נריה כנפו
נריה כנפו
צילום: עילאי כנפו

ריקוד הדגלים מרגש אותי כל שנה. אני מודה, אני רגשן בכל מה שקשור לטקסים וסמלים ודגלים. המצעד הזה צריך להמשיך ולשמוח ולחגוג את חזרתנו לעיר העתיקה, לכותל ולהר הבית.

אבל את חטאיי אני מזכיר היום. חטאיי שלי. הגם שהיו סביבי עוד שחטאו בזה, אתעסק בשלי ועליהם אבקש סליחה. כנער בגילים 14-15-16 צעדתי גם אני עם דגל, ויחד עם חבריי לישיבה עברנו דרך שער שכם והרובע המוסלמי. בעוונותיי ולבושתי, יחד עם אחרים שרתי בקולי קולות והזכרתי לתושבי המקום ש"מוחמד מת".

לצערי הרב, דפקתי על דלתות המתכת הירוקות עם מקל הדגל שלי, כדי להזכיר לכולם שאני פה, ואני בעל הבית. בפנים שוחקות ולועגות זלזלתי בילדי השכונה שהסתכלו עלינו בעיניים פוחדות מהחלונות.

שרתי בקולי קולות על הנקמה בפלסטין והייתי קרוב מאוד לאלימות פיזית שכמעט התפתחה בעקבות הפרובוקציות שלנו. כמה שאני מתבייש בזה.

לא ציונות זו הייתה כפי שטעיתי לחשוב, אלא ההפך הגמור ממנה.

כנער שצעד ברובע המוסלמי, אני מבקש מהמשטרה וממארגני המצעד ומראשי הישיבות - אל תעמידו את הנערים במבחן הזה. אפשר וצריך לחגוג את היום הזה בלי לתקוע אצבע בעין ובלי להתגרות ולהשפיל את המוסלמים בחודש הרמדאן ובכלל.

כנסו בשמחה דרך שער יפו, שער ציון או שער האשפות. ירושלים תהיה שלמה יותר ככה.