ושמרו בני ישראל את השבת
ושמרו בני ישראל את השבת

במסכת שבת למדנו כיצד בחורבן הבית יצאה מידת הדין ופגעה תחילה דווקא בגדולי העם, אלו שקיימו את כל התורה כולה 'מאלף ועד תיו', כיוון שהם נמנעו מלהוכיח את בני דורם. גם הטענה – אף אם היו מוחים לא היה משתנה כלום במצב העם – לא התקבלה.

כדי שלא ניתפס באותו עוון, כדי שלא נהיה ככלבים אילמים, אשר במקום למלא את תפקידם ולשמור, סוכרים את פיהם ועומדים באפס דיבור ומעשה, חובה עלינו למחות.

אז נכון שלימדנו הרב, שדורנו דור גדול ועל כן מוכרח לשמוע דברים גדולים. אמת שקראנו בדבריו, שדורנו לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה. אמת ויציב. אבל מדבריו למדנו עוד דברים רבים, שתיקה והעדפה של הימנעות מפעולה ומחאה, אינם ביניהם.

האירוויזיון המתרגש עלינו לרעה, מאוס ובזוי מסיבות רבות. תחרות זמר בארצנו הקדושה, בעיצומם של ימי האבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא, ימים אסורים בשירה, הינה לבדה סיבה מספיקה. תחרות זמר בה שרות ורוקדות נשים בלבוש לא צנוע, גם זו צרה. השעבוד שלנו לרמה הנמוכה של השירים וההחצנה, ריקוד במחולות מטורפים סביב עגל הזהב של מציאת החן בעיני אומות אחרות, הן כולן בהחלט סיבות טובות לכאב לב ולשאלה מבוישת – איה כבודה של האומה החכמה והנבונה.

ואומנם, 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה', אבל נדמה שלמעלה מכל הסיבות בגללן ראוי למחות, עומדת לה כבודה של השבת. את השבת הקרובה, תחת אישור רשמי של מדינת ישראל, יחללו כשלושים אלף עובדים לצורך האירוויזיון.

"מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה". עבור מה מדינתנו מוותרת על אותה מתנה? מה יש באירוע הזה אשר מצדיק וויתור על הערך המקודש ביותר של עמנו?! לאיזו שפלות התדרדרנו אם עבור תיירות, מציאת חן ומשיכת תשומת לב בינלאומית, אנחנו מוכנים לרמוס את אחד מאותות האומה?! האם 12 נקודות מאירופה הגוססת מצדיקות סיכון של כל ביטחון קיומנו כאן?!

רעידת האדמה שהתרחשה אתמול עדיין איננה מספיקה בשביל להביע את הזעזוע על העומד להתרחש וגם מותו של עובד באתר ההופעה, לא יכולה להיות המילה האחרונה. כמה אנחנו רוצים לדבר רק טוב על ישראל, אבל האם לא ראוי עתה לחרוג ממנהגנו ולהתריע על הסכנה?

מי שחרד על הגאווה הלאומית שנרמסת במערכות החוזרות ונשנות מול חמאס, כיצד זה איננו חרד על הגאווה הלאומית שנרמסת בחילול יום השבת ברגל גסה תחת אישורו של ראש הממשלה. מי שמוחה וזועק על כבודה של ארץ ישראל בכל עת בה מפנים של גבעה במרחבי ארצנו, כיצד זה שנשאר אדיש ואילם אל מול חילול כבודה של הארץ באירוע הקרוב.

כשם שהיינו עומדים נדהמים אל מול מצב בו הממלכה האנגלית הייתה עורכת אירוע המוני בשיאו היו אזרחיה שורפים את ארמון הממלכה; כשם שהיינו עומדים נדהמים אל מול מצב בו בצרפת היה נערך אירוע רשמי בו היו האזרחים סוקלים באבנים סמלי תרבות ולאום מזמן המהפכה; כך על אחת כמה וכמה ראוי לנו לעמוד בתדהמה אל מול העומד להתרחש בשבת הקרובה.

הטענה, 'חילונים אנחנו, חסרי כל רגש דתי ומחויבות להלכה', איננה מספיקה. ראוי היה לבטל את התחרות, או לפחות להתעקש על זמן אחר עבורה, אף אם זה היה רק מתוך כבוד מינימלי אל כל הדורות הקודמים, אלו שהיו מוכנים לאבד את כל עולמם כדי לא לחלל שבת.

"אי אפשר אחים יקרים לשתוק עוד, חובה לענות בקול ענות- גבורה: שובו שובו בנים! הרחקתם לכת... איכה יעמוד הלב, איך תחזקנה הידיים לבזות כל כך את נכסי הקודש היותר אדירים של האומה. הפקרות, שם נאה יותר מזה אי אפשר לתת לחיזיון המוזר הזה... תנו לה' כבוד בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף... שובו שובו בנים, שובו אל רוח עמנו, אל תורת אלוקינו, צור ישראל וגואלו. שמרו את השבת מחללו, ושמרו ידיכם מכל רע" (אגרות הראיה ד שלה).