המסר של להקת 'שלוה'

עכשיו, הם שוב פעם חיים ונושמים ובוערים ורוצים ומשתוקקים ומצפים ומקווים ועפים וחולמים. בעיקר חולמים.

אבינועם הרש , י"ג באייר תשע"ט

האמת שעד אתמול כל האירווזיון הזה עשה לי בעיקר כאב בטן: מי בכלל צריך להשקיע את כל המיליונים האלו רק בשביל הכבוד לארח המופע הזה?

ואז ראיתי את המופע של להקת 'שלוה' ופתאום כל כך שמחתי על כל ההשקעה המטורפת הזו, המוגזמת, הגרנדיוזית, הרהבתנית משהו, שגורמת לך לתפוס את הראש ולהגיד:

בוא'נה, הם הרימו כאן חתיכת מופע!

כי בדיוק ככה ראוי למסר החשוב ביותר שנראה כאן בשנה האחרונה לצאת ממדינת ישראל אל שאר העולם:

עם מאות צלמים ותאורות ענקיות ועשן שמזכיר לך איזו התגלות או מסר שמיימי

עם מאות אלפי צופים בכל העולם שמסתכלים על חבורה קסומה של אנשים עם כישרון וסולניות עם קול של מלאכים שבסיטואציה אחרת לא בטוח שהיו מסכימים בכלל להשכיר להם דירה מחשש שיוזילו את שווי הנכס וה'שכונה שלנו לא מפלט לכל מיני אנשים עם מורכבויות'.

עם אנשים שמנגבים את הדמעות של העיניים מרוב התרגשות כשהלהקה הזו פותחת את הפה שלה אבל לא בדיוק סגורים על זה שהם היו רוצים שהילדים שלהם ילמדו באותו גן עם הילדים המקסימים הללו, שלומדים חיים ונמצאים ברכז 'שלוה'.

ואני בטוח שאתמול, בזכות ההופעה המחשמלת הזו, אלפי אנשים שכבר הפסיקו לחלום התחילו לחלום מחדש

ואלפי אנשים שנחבטו כמו זבובים בקיר השקוף, מצאו פתאום את הפתח הזה להשתחרר מבית הכלא שכלא את החלומות שלהם וחבט בהם שוב ושוב

ואלפי אנשים שבכלל לא הרשו לעצמם לדמיין או לחלום שיום אחד גם הם יופיעו על אחת מהבמות הנחשבות בעולם, אותה במה שאמורה להופיע עליה מדונה עם הפקת ענק מטורפת ראו וצפו אתמול במופע של 'שלוה' שלא היה בעצם אלא לפיד בוער שהדליק מחדש את הניצוץ והאמונה והתקווה בכל כך הרבה אנשים שהנשמות הטובות דאגו להסביר להם בכל פעם מחדש שהם לא יותר מ'זומבים' - מתים מהלכים

והנה, עכשיו, הם שוב פעם חיים ונושמים ובוערים ורוצים ומשתוקקים ומצפים ומקווים ועפים וחולמים. בעיקר חולמים.

שיום אחד גם הקול שלהם יישמע מסוף העולם ועד סופו

ויגרום לאנשים לבכות מהתרגשות ולהסתכל עליהם בכבוד הראוי להם ולראות את הנשמה הכישרון והרוח שנמצאים שם מעבר לגוף

ונהפכים למגדלור של השראה לכל העולם.