כלכלה יהודית וישראלית – זהירות שביר!

הרב ד"ר רונן לוביץ' , י"ז באייר תשע"ט

הרב ד"ר רונן לוביץ'
הרב ד"ר רונן לוביץ'
צילום: נעם פיינר

האם יש מצווה לקנות כחול-לבן, ולא לקנות תוצרת מחו"ל או מוצרים של נוכרים שיוצרו בארץ? בפרשת "בהר" שקראנו בשבת האחרונה נאמר: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד).

חז"ל דורשים בספרא (בהר ג, ג): "מנין שאם באת לקנות קנה מיד ישראל חברך? תלמוד לומר: אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, וכן כשאתה מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתיך תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך ... "

לא כולם סבורים שדין זה נפסק להלכה, שכן הוא לא הוזכר בתלמוד הבבלי, שעל פיו אנו פוסקים, ולא הובא ברמב"ם ובשולחן ערוך, ולא בראשונים אחרים, למעט בעל ספר החינוך שמונה מצווה זו כמצווה מן התורה (שלז). יתר על כן: ממדרש אחר עולה שלא מדובר בחובה אלא במנהג של דרך ארץ. כך נאמר בפסיקתא זוטרתא (ויקרא, בהר עא ע"ב): "למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך". לפיכך יש מי שכתבו שפסוק זה מורה על מידת חסידות ואינו דין גמור (תורה תמימה).

עם זאת רבים מהאחרונים נקטו שמדובר בהלכה מחייבת, וכך פסק, לדוגמה, החפץ חיים בספרו 'משנה ברורה': "וצריכין הסוחרים הגדולים לידע, כשמזדמן להם לקנות האתרוגים משני מקומות, אחד מישראלים ואחד מנוכרים, ושניהם בענייני הכשר הם שווים, יקנו מישראלים, וכמו דכתיב או קנה מיד עמיתך ..." (שער ציון או"ח תרמח ס"ק עו. גישה זו עלתה גם מפסיקת רבנים לפני כמאה שנה שקראו לקנות אתרוגים מארץ ישראל, ולא לקנות אתרוגים מקורפו שביוון, למרות שאלה היו זולים יותר. בין הפוסקים יש דעות שונות לגבי השאלה עד כמה על האדם להפסיד כסף כדי לקנות מיהודי במקום מנוכרי, כשהנוכרי מוכר יותר בזול, ועד כמה צריך הוא להפסיד בבואו למכור, כשקונה נוכרי מוכן לשלם יותר. 

בזמננו שאלה זו הפכה מורכבת יותר בנוגע לציבור הלא-יהודי שחי בתוך מדינת ישראל, שכן במדינה ריבונית ודמוקרטית יש צורך להתייחס אל הנוכרים כאל אזרחים שווים, ואפליית מיעוטים מהווה בעיה חמורה. הפסוק "קנה מיד עמיתך" רלבנטי בעיניי כיום בעיקר ליחס המועדף שיש להעניק לתוצרת כחול-לבן על תוצרת חו"ל.

המגמה הכלכלית הכללית כיום היא הפוכה לגמרי. אנו עדים לכך שיותר ויותר מפעלים בארץ נסגרים בהיעדר יכולת להתמודד עם היבוא הזול, מפעלים אחרים מועברים לחו"ל, וכעת גדלה והולכת גם התופעה של סגירת חנויות, לאור כניסתה של אמאזון לישראל. השיטה של קניית מוצרים באמצעות האינטרנט הולכת ומתפשטת, ואי אפשר לעצור מגמה כלל-עולמית זו, שיש בצידה חיסכון רב של זמן וכסף. במקביל השוק נפתח והולך לעוד ועוד מוצרי מזון ותוצרת חקלאית המיובאים מחו"ל על חשבון החקלאות והיצרנים בישראל. גם מגמה זו קשה לעצירה בשל החיסכון שהיא מביאה לצרכנים.

אולם עם זאת צריכה להיות שאיפה למזער את הנזקים, וככל שהדבר ניתן יש לפעול לעידוד החקלאות והתעשייה הישראלית. עיקרון זה נזנח בשנים האחרונות על-ידי חלק ממקבלי ההחלטות בישראל, והוא אף אינו מעניין חלקים מסוימים בציבור.

דוגמה לכך היא ההתעמרות של הציבור החרדי, בהובלת חסידי גור, במפעל 'פניציה' שבירוחם, שעלולה להוביל לסגירתו. מפעל 'פניציה', המייצר בקבוקי זכוכית, הוא מפעל פרטי שמאז ומתמיד המשיך לייצר בשבת, וזאת משום התנור המיוחד שבו. המפעל עשה פעולות רבות תוך השקעת כסף רב במטרה לצמצם בו את חילול השבת. בין היתר הוא קלט והכשיר עובדים לא יהודים והעביר חלק גדול מקווי הייצור והדיווח לקווים אוטומטיים. בנוסף הועבר כבר לפני שנים ייצור בקבוקי היין ליום חול, ובשבת התנור מייצר צנצנות ובקבוקים קטנים לשתייה קלה.

ובכל זאת, לפני כשנתיים החליט האדמו"ר מגור שהוא לא צורך יותר את בקבוקי 'פניציה' מכיוון שעדיין מועסקים בו כמה יהודים בשבת, ומשום שבעל המפעל מרוויח מחילול שבת. אנשי חסידות גור החלו להפעיל לחצים על יקבים וחברות משקאות שלא לרכוש בקבוקים מפניציה ולהעדיף בקבוקים המיובאים מטורקיה, וכן קוראים לצרכנים שלא לרכוש מוצרים מתוצרת פניציה. אם החרם יגבר יש חשש שהוא יביא לקריסת המפעל ולפגיעה במאות משפחות שמתפרנסות ישירות ובעקיפין מפניציה.

בסוף פרשת 'בהר' מופיע גם הציווי: "ואת שבתותי תשמורו", ורבים שואלים: מדוע מצוות השבת, שכבר הוזכרה כמה פעמים בספר שמות, חוזרת ונאמרת בפרשה זו? ברצוני להציע שהיא מופיעה כאן, כדי להדגיש שגם כאשר יש שיקולים כלכליים סותרים, חייב אדם לשמור על השבת. אילו הייתי אני הבעלים של פניציה, אני מאמין ומקווה שהייתי עומד בניסיון שלא ליהנות כלל מהעבודה שנעשית בשבת, ולא להעסיק אף עובד יהודי, אף אם הדבר חיוני. אולם אני מתקשה להבין כיצד העובדה שהמפעל נהנה מעבודה זו יכולה להוות סיבה מספקת ומוצדקת כדי לגרום לקריסת המפעל, דבר שיביא לקריסה כלכלית של מאות משפחות באזור מוכה אבטלה.

שאלה זו אינה נוגעת רק לפניציה. בשבוע שעבר דווח בתקשורת כי המפלגות החרדיות דורשות מנתניהו, במסגרת המשא ומתן הקואליציוני, להקים מחדש ועדת רבנים ואנשי מקצוע כדי שזו תדון ותכריע בבקשות למתן היתרים לעבודה בשבת. הייתי אמור לשמוח על דרישתם ולקוות שתתקבל, אולם כשאני רואה את הקלות הבלתי נסבלת של הטלת חרם צרכנים, ומדמיין את הקושי הבלתי נתפס שיעמוד בפני מפעלים לקבל היתרים כשהם חיוניים, אני חושש מאוד. המקרה של המפעל הפרטי פניציה הוא דוגמה מובהקת למוכנות של מובילי הציבור החרדי להדר על חשבון האחר. 

פרשת 'בהר' קראה לנו לחזק את השבת בדרכים של הסברה והוספת קדושה, אך לא בדרכים של כפיה, פיטורי עובדים ויצירת שנאה כלפי השבת בפרט והיהדות בכלל. הציווי: "קנה מיד עמיתך" קורא לנו לחזק את היצרן הישראלי ואת המשק הישראלי במקביל לחיזוקה של השבת. בפרשת פניציה מתנוססת כתובת גדולה על הקיר שזועקת: "זהירות – שביר". כשמדובר בשבירת מטה לחם של אנשים יש להתנהל בזהירות, ולא בתוקפנות.