הרבה מעל פסגת הר הצופים

דודי וכטל , כ"ו באייר תשע"ט

דעות דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

אולי משום שהיו רק מעט נוכחים בשיעור ואולי זה משום הסמיכות למועד, מכל מקום יצא ומתוך דברי ה'פלא יועץ' על מידת הגדולה התגלגלנו והגענו לדבר על ירושלים ויום חגה.

חלק מהדברים שלהלן אמר רבינו מוסר השיעור, את חלקם כנראה חלמתי בהקיץ מתוך ניסיון להתרכז ולעמוד על דבריו. וכך היה אומר:

תארו לעצמכם מצב בו היו מבקשים מילד בן עשר לבחור – עקירת השן שעליך לעבור דחופה ביותר, התורים היחידים, כך הועיד הגורל, הינם ביום ה' או כ"ח לחודש אייר. על איזה מן המועדים תעדיף לוותר? את איזה מהם פחות נורא עבורך להעביר בחדר המתנה ובטיפול פולשני בחלל הפה? נראה שתשובת הילד איננה קשה לניחוש, נראה שברור היכן נמצאת תחושת החגיגיות במנות גדושות יותר.

מהו יום ירושלים עבורנו ומתוך כך מהי ירושלים עצמה בחיינו? כרגע, מתוך התבוננות על אירועי היום והדיבורים עליו, יום ירושלים הפך להיות סוג של 'יום עצמאות משופר'. זה כבר לא כיבוש אילת ודגל הדיו, זה מעבר לכיבוש חיפה וצפת מעטים מול רבים, זה אפילו לא המאבק העיקש לעצור את המצרים ולומר להם: 'עד הלום'. יום ירושלים זה הרי... כיבוש הר הבית והכותל!

מסעות 'בעקבות לוחמים', ערבי שירה עם השירים שזכו ב'מצעד הפזמונים' וכיבוש מחודש של סמטאות העיר העתיקה בריקוד דגלים. שוב זה שער האריות שלוכד את מירב תשומת הלב ומוטה גור ז"ל שבקולו מבשר שניצחנו את האויב. ליום ירושלים שלנו, גם בשנת תשע"ט, עדיין אין תוכן משלו והוא ברובו נדמה כחיקוי לא מוצלח ליום העצמאות עמוס הרייטינג.

הבעייתיות בכך שאיננו יודעים כיצד לציין ולחגוג את יום ירושלים כראוי, היא איננה דבר של מה בכך. אם יום ירושלים אצלנו הוא עוד יום של רגשות לאומיים גואים, אם אנחנו מוותרים על התוכן העצמי של "עיר עוז לנו', אנחנו מוותרים על עצמנו ומאבדים את כל הגודל שבנו. מפספסים.

רבינו, אז מה כן נעשה ביום חגה של העיר, חגנו? באיזה תוכן כן נמלא אותו? שאלנו.

תלמדו את פרשת העקידה עם פירוש הרב קוק זצ"ל בעולת ראיה, הוא ענה. כולנו מופתעים, תמהים.

תבינו, הוא אמר, העיר הזאת היא משהו אחר. "כשאנו באים לדבר על ירושלים אז שחו כל בנות שירי החול". זמרים והופעות... הרי מעת שהגענו לירושלים ישנו 'איסור במות'. יש בכוחה של ירושלים לסגל אותנו למה שאף מקום איננו יכול. ירושלים מאפשרת לנו לקלוט לקרבנו יראה עליונה, את יראתו של אברהם אבינו עליו השלום. אותו אברהם, שאת כל מה שהוא למד, הסיק, חינך, הוביל ודחף – ברגע אחד הוא משליך, כיוון שמתברר שבורא עולם רוצה ומצווה אחרת ואין דבר שנשמתו רוצה יותר מעשיית הטוב בעיני הבורא. "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אהבתו נצרפה בכור היראה העליונה.

שוב מופתעים, שותקים ואז אוזרים אומץ ושואלים:

אולי יש לכבוד הרב משהו קרוב יותר לעולמנו? תוהים שמא אנו מבינים או טועים.

אממ... אולי תלמדו על דמותו של מרן הרב זצ"ל, שהרי יום ירושלים חל ביום עלייתו ארצה – כ"ח באייר התרס"ד.

כן, כן, ברור, הרב זצ"ל אדם גדול, אבל רבינו, "ציון היא, דורש אין לה", מה עם ירושלים, מה ביחס אליה?

והוא בשלו: מרן הרב זצ"ל הוא ירושלים. הרי כך הוא כתב, "למחייה שלחני ה' על אדמת הקודש", לזרוק נשמה בגוף הלאומי שקם לתחייה, לעורר את תחיית הקודש שאחרי תחיית החול, לקרוא בשם מפורש את כל מה שעבר ועובר עלינו. והרי זו ירושלים, זהו תפקידה ועל כן קורים אותנו כל המשברים הגדולים מיום שבאנו אל תוכה.  

ברווח שנוצר בין משפט למשפט, פתאום חושבים – בעצם גם הר הבית, מקום המקדש בעצמו, לדאבוננו חוטף ולוקה. גם דיבורנו עליו, ואפילו אם זה מתוך כוונה טובה של תנועות המקדש המעודדות את העלייה, שועבד לשפתה וערכיה של הציונות החילונית – 'אם לא נהיה שם, הם יהיו שם', 'מסלקים את הוואקף', 'קובעים עובדות בשטח', 'להפגין נוכחות' ועוד ועוד. יראה עליונה, תחושת רוממות מתוך מפגש עם קודש, מה יהא עליהן? אם כל יחסנו אל תחיית עם ישראל בארצו הינה סערת רגשות פטריוטית, כיצד זה הוא ימלט ויתעלה מעליהן.

המחשבות ממשיכות לרוץ... מה עם 'ירושלים של זהב' ואיך נפקיר את 'פסגת הר הצופים' ובכלל, מי יעמוד 'על החומה'? האם ניתן ליצור יחס אחר אל עיר קודשנו, האם הקודש יכול למלא את החלל שתשאיר סערת הרגשות הפטריוטית עת נשלח אותה מעל פנינו, מתוך רצון לעלות קומה בחיינו? בינתיים עושים לעצמנו סיכום קצר – ברור שצריך להוציא את הדיסקט הישן, מה נכניס במקומו טרם נדע בדיוק.

בלי ששמנו לב כבר נגמר השיעור, הספרים נסגרים ולרגע שתיקה. לפתע הרב דופק על השולחן ומרים את קולו מעל מה שהתרגלנו לשמוע – "תקשיבו טוב למה ש'הם' אומרים: אם אתם לא תספרו לנו מהי ירושלים, אנחנו נהרוס את הכול! אם אתם לא תאמרו לנו למה הגענו לכאן ומה ייעודנו, לא נשאיר גרגר אבק מהמדינה כולה ואת הכול נחריב, עוד הרבה יותר ממה שנאצר רצה! לא צבא, לא משפחה, לא נורמליות אנושית ומסורת, שום כלום לא יישאר כאן אם לא תתחילו להסביר לנו על ירושלים". שתק ויצא.