התגברות אינה חסינות

איילת שקד, שרת המשפטים, עושה עבודת קודש בהקשר זה. טוב יעשה ראש הממשלה אם יאפשר לה להמשיך בתפקידה

ד"ר רון בריימן , כ"ז באייר תשע"ט

עצמי

בשנות התשעים של המאה הקודמת הוכתה מדינת ישראל בשתי מכות שהונחתו עליה כמעט במקביל.

האחת היתה מכת אוסלו, תרגיל הונאה משיחי שאותו הובילו האוסלואידים, ושאליו נרתמו בשקיקה אנשי מפלגת השמאל/תקשורת, תרגיל שהוביל כצפוי מראש למלחמת אוסלו, אשר לובשת צורה ופושטת צורה עד עצם היום הזה. השנייה היתה מכת (אהרן) ברק, ערעור האיזון החיוני בין שלוש הרשויות המרכיבות את המשטר הדמוקרטי, באופן כזה שהרשות השופטת חדרה לתחומי אחריותן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, גברה לא פעם על החלטותיהן וכפתה עליהן לבצע, או להימנע מלבצע, פעילויות שבאחריותן בדרך שלא נראתה להן ולריבון – ציבור הבוחרים – ולעתים גם ללא מימון להחלטות שהונחתו על-ידי הרשות השופטת.

הרשות השופטת, המתיימרת להגן על זכויות האדם והאזרח, ירדה לשפל כאשר אפשרה את ביצוע גירוש היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון, שלא היה אלא רמיסת זכויותיהם של אזרחים נאמנים – בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – במסגרת הצלתו של ראש ממשלה בחקירה, שעדר השמאל/תקשורת איתרג בתמורה לגירוש הגזעני. זו היתה נקודת השבר של אמון הציבור במערכת המשפט, ומאותה נקודה החלה הידרדרות האמון החיוני כל כך לתפקודה של הרשות השופטת. היא כרתה וכורתת את הענף שעליו היא יושבת, והיא שגרמה וגורמת לצעדי התגוננות מחויבי המציאות מצד הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

המושג "התגברות" והשימוש בו הם מטעים. אין מדובר בהתגברות על הרשות השופטת או בהחלשתה, או במלחמה בה. היא חיונית והאמון בה חיוני, אבל גם השבת האיזון בין שלוש הרשויות חיונית לא פחות. אין לכך קשר כלשהו עם נושא החסינות. על-פי החוק נתניהו יכול להמשיך בכהונתו, ומי שמדבר גבוהה גבוהה על כיבוד החוק מוטב שיפנים זאת ואל ינסה להחליף ראש ממשלה שלא באמצעות הקלפי.

מי שקושר בין "התגברות" לבין חסינות אינו מגן על מערכות המשפט ואכיפת החוק. מה שמריץ אותו הוא אך רק שנאת נתניהו, מצד ציבור – "נאור" וליברלי (רק) בעיני עצמו – שכבר מאז בחירות 1996 לא קיבל את בחירתו הדמוקרטית של נתניהו כלגיטימית ומתנהג כאילו האיש גזל משמעון פרס את התפקיד ומן האוסלואידים את השקר המשיחי שניסו לשווק לציבור שכולו רוצה שלום, אך לא "שלום". לא מיותר להזכיר שמי שנכנס ללשכת ראש הממשלה בעקבות רצח רבין היה שמעון פרס ולא בנימין נתניהו.

מאז בחירות 2015, מי שהובילה את התהליך של השבת האיזון בין שלוש הרשויות של המשטר הדמוקרטי ומי שהחלה בתהליך שיקום אמונו של הציבור בבית המשפט העליון היתה שרת המשפטים, איילת שקד. היא פעלה בנחישות ובמסירות למען יעדים חיוניים אלה וזכתה להערכה, גם אם למרבה הצער הדבר לא התבטא בקלפי.

בנימין נתניהו, ראש הממשלה – ממשלת המעבר – עד לבחירות הקרובות יכול לאפשר לאיילת שקד להמשיך את מלאכת הקודש שהיא נמצאת בעיצומה עד לבחירות, וגם לאחריהן. ראש הממשלה, הליכוד ומדינת ישראל יכולים רק להרוויח מכך שהמלאכה החיונית תימשך, בממשלה הנוכחית ובממשלה הבאה, בכנסת הנוכחית (אפילו כשאינה ח"כית) ובכנסת הבאה (אם ישכילו בליכוד לראות בה נכס לרשימתם). מי ששריין כחלונים, קל וחומר שעליו לשריין את שקד. לשם כך עליו להבהיר כבר היום, הן למפלגתו והן למשפחתו, שזאת בחירתו וזו החלטתו. הבהרה זו צריכה להימסר לאלתר גם לטוענים לתיק, יריב לוין ובצלאל סמוטריץ, שמן הסתם יזכו בתפקידים חשובים אחרים.