דווקא בסוף שנה - השיעור החשוב ביותר לתלמידים

אבינועם הרש , י"ג בסיון תשע"ט

לא הרבה שיעורים אני זוכר מהתיכון אבל יש אחד שכנראה לא אשכח אף פעם:

כיתה יב', שבוע לפני סוף הלימודים, החזרנו כבר ספרים והמחנך שלנו הגיע לכיתה עם עיניים אדומות:

כולנו הסתכלנו עליו כמו עבמי"ם, בכל זאת לא בכל יום יוצא לך לראות את המחנך שלך עם עיניים אדומות. שתקנו. הוא בהה בחלל הכיתה ואמר לנו:

"האמת שבכלל לא הייתי אמור להיות כאן. אני מעוך. לא יודע למה אני בכלל משתף אתכם בזה אבל אתמול נפרדתי מהבחורה שחשבתי שאני הולך בטוח להתחתן איתה. קשר של ששה חודשים ואתמול זה התפוצץ סופית".

ואז הוא עצר. השפתיים שלו רעדו. גם הידיים. אנחנו כולנו מרותקים לפלא הזה שכרגע מתרחש בינינו:

בפעם הראשונה אי פעם אנחנו חווים את המחנך שלנו כאדם. בשר ודם. בן תמותה. לא הגבר גבר משלד"ג שתמיד חשבנו ששום דבר לא מסוגל לרגש אותו או להוציא אותו מהפוקר פייס שלו.

לא ידענו מה אנחנו צריכים להגיד. לא רצינו לומר משהו טיפשי. אז פשוט המשכנו לשתוק. ואז הוא המשיך:

"אבל הסיבה האמיתית שהגעתי לכאן היא כי ידעתי שאם אני לא אהיה אתכם ואכנס לתפקיד של המחנך אני אתרסק לגמרי. אתם מבינים מה המשמעות של לראות כבר את האור בקצה המערה, לחשוב שכל הכאב כבר מסתיים ובסוף להרגיש כמו בלון שמישהו פוצץ אותו?"

לא היינו בטוחים שהבנו למה הוא התכוון. ואז הוא המשיך:

"אני רוצה שכל אחד כאן בכיתה יחשוב מתי יצא לו לחלום או לרצות משהו מסויים. הוא לא חייב לספר לנו, זה יכול להיות גם משהו אישי. אבל תחשבו על דבר שממש רציתם ואז אחרי שאתם בטוחים שכבר הצלחתם להשיג אותו מגיע מישהו וחוטף לכם אותו מהידיים"

ואז אני זוכר איך שאחד אחרי השני התחלנו להצביע ולשתף ולהיזכר ולהגיד מה הרגשנו ואיך שזה שבר אותנו ואיך שחשבנו באותו רגע שבעצם מדובר בסוף העולם.

"אבל אתם יודעים משהו? החיים יכולים להיות מורכבים. מלאים באכזבות. אבל זה לא משנה כמה פעמים אתם חושבים שקיבלתם בעיטות לבטן. מה שחשוב הוא כמה מהר אתם מצליחים להתאושש לקום ולחזור לזירה. לי היו אתמול בדיוק שתי אופציות: 

להתרסק לגמרי. או להיות כאן אתכם היום ולקבל כבר הצעה נוספת. כל אפשרות אחרת מבחינתי ואני לא יודע איך שאני אצא מזה".

המדהים הוא שלמרות שהבנו מצוין על מה הוא מדבר כשמיניסטים, רק כאנשים בוגרים המילים שלו כמו יין השביחו ורק אז התחלנו להבין איזה שיעור אמיתי קיבלנו לחיים. 

אז לכל התלמידים שלא מבינים בשביל מה בכלל להגיע לבית הספר בכל זמן 'הזבל' הזה אם גם ככה לא לומדים:

קחו יוזמה, פנו למחנכים שלכם, בקשו מהם להוריד את חליפת השריון, בלי ספרים, בלי מחברות ושיתחילו קצת לשתף אתכם מהחיים שלהם:

מההתמודדויות, מהמצבים המורכבים, מהנפילות. כמובן רק מה שהם רוצים. כמובן בלי ללחוץ. כמובן רק אם הם באמת מרגישים בטוחים. 

אבל אם כל התנאים הללו יתקיימו, תהיו בטוחים שאתם צפויים לקבל את השיעורים של החיים שלכם. כי יש דברים יקרים שיכולים להגיע רק בהיחבא, רק ב'זמן זבל' שטומן בחובו רגעים שאינם אלא זהב ופנינים שמכוסים בבוץ ורק מחכים לתלמידים שיגלו אותם.