המלכוד של מצביעי השמאל

מצביעי השמאל נקרעים וממולכדים בין שתי שנאות: השנאה לנתניהו והשנאה לחרדים, ואינם מצליחים להכריע מי מפריע להם יותר.

תגיות: רון בריימן
ד"ר רון בריימן , י"ג בסיון תשע"ט

מצביעי השמאל נקרעים וממולכדים בין שתי שנאות – השנאה לנתניהו והשנאה לחרדים – ואינם מצליחים להכריע ביניהן. בצר להם הם מפצלים את קולותיהם במרחבי השמאל על גווניו השונים. מרבית קולותיהם ניתנים לרשימת כחול-לבן, שהיא עצמה מורכבת מ- 3 מפלגות, 3 רמטכ"לים לשעבר, ומצע בן 3 מלים: "רק לא נתניהו".

מיעוט קולותיהם צפויים להינתן למפלגות השמאל המקצינות, בהנהגתן של ה-סמוטריצ'יות תמר זנדברג וסתיו שפיר. הקיצוניות ועוצמת הנזק ששתי אלה גורמות למחנה השמאל דומות ומתקזזות עם הקיצוניות ועוצמת הנזק שסמוטריץ' המקורי – הבבואה/התאום שלהן מימין – גורם למחנה הימין.

במחנה השמאל, כמו גם במחנה הימין, פועל חוק הכלים השלובים, וכל מפלגה יכולה לגדול רק על חשבון יריבותיה בתוך המחנה, בין אם מדובר בגוש המרכז-שמאל (אנשי כחול-לבן ומי שמשמאל להם) ובין אם מדובר בגוש המרכז-ימין (אנשי הליכוד ומי שמימין להם). לצערם של מצביעי השמאל, התקרה שאליה יכולים להגיע הח"כים שלהם היא 55 ח"כים בלבד, כך שאפילו אם כל הרשימות הערביות תהיינה מוכנות להתלכד סביב כל הרמטכ"לים לשעבר, השמאל לא יכול היה להקים ממשלה בעקבות הבחירות לכנסת הנוכחית, ולא יוכל להקים ממשלה בעקבות הבחירות לכנסת הבאה.

מי ששנאת נתניהו מעבירה אותם על דעתם, עד כדי כך שהם מעזים לרמוז כאילו בישראל קיימת סכנה לדמוקרטיה וכאילו יש דמיון לגרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת. ההשוואה שקרית, מזעזעת ומקוממת, קל וחומר כשהיא נשמעת מפי אלופים בכירים, שופטים בכירים, שדרנים בכירים, ועוד.

בדרך כלל מדובר באנשים שנטייתם הפוליטית ברורה, והם ישמחו לראות יהודים מגורשים מבתיהם בארצם. כדאי לחשוב כיצד היינו מגיבים אילו באזורים כלשהם באירופה היו נאסרים מגורי יהודים, או שצבא אירופי כלשהו היה נשלח לגרש יהודים מבתיהם. אין ספק שהימין הקיצוני באירופה מסוכן פחות מהשמאל הקיצוני בישראל. בהקשר זה יש להזהיר ולהיזהר מפני אנטישמיות כחול-לבן.

השנאה לנתניהו מעבירה את השמאל על דעתו וגורמת לו לוותר על דגליו שאותם הוא מצניע עד יעבור נתניהו. כך, למשל, השמאל ויתר מזמן על השלום ועל "השלום" (שני מושגים מנוגדים בתכלית), על הדמוקרטיה (הסירוב להכיר בתוצאותיהן של בחירות ובראש ממשלה נבחר, וכך נהג השמאל עוד לפני חקירות נתניהו ולא כתוצאה מהן), על זכויות האדם (ע"ע גירוש היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון, ע"י "האתרוג" ולקול מצהלות השמאל, כולל יישובי "חוטף עזה" המשלמים היום את מחיר שמחתם לאיד משנת 2005), על כל סממן יהודי (ע"ע "הדתה", בשעה שההדתה של דת "השלום" מטופטפת מכל שופרות השמאל/תקשורת), ואפילו על הסיכוי לנצח את נתניהו. מצע 3 המלים של השמאל – "רק לא נתניהו" – מחבל בשמאל עצמו.

כאמור לעיל, מצביעי השמאל נקרעים וממולכדים בין שתי שנאות – השנאה לנתניהו והשנאה לחרדים – ואינם מצליחים להכריע מי מפריע להם יותר, נתניהו או החרדים. על כן הם מתלוננים שוב ושוב, לפני הבחירות ולאחריהן, הן על נתניהו והן על החרדים, בשעה שהם דוחפים את נתניהו לזרועותיהם של החרדים. הצבעתם של מצביעי השמאל אינה עומדת במבחן ההיגיון. אם רצונם להשפיע, עליהם לבחור ברע במיעוטו מבחינתם, נתניהו או החרדים. אם ימשיכו בדפוסי הצבעתם הנוכחיים, במו ידיהם הם מרחיקים את השמאל מן השלטון ומקרבים את נתניהו אל החרדים.

אם היה השמאל מצביע עם השכל ולא עם הרגש (רגש שנאה) היה עליו להצביע עבור מי ששנוא עליו פחות – נתניהו או החרדים – במטרה להחליש את זה או את אלה. לחילופין, ובהנחה שנתניהו שנוא עליו פחות, על השמאל (או חלקים משמעותיים ממנו) להתחייב לשבת 4 שנים בממשלת נתניהו, בלי תרגילים מסריחים, בלי לפרוש ממנה ובלי לנסות לכפות עליה את האיוולת של "פתרון שתי המדינות". רק כך יוכלו מצביעי השמאל לזכות בתוצאות סבירות יותר מבחינתם. אם ימשיכו להצביע בחוסר היגיון הם יסתפקו ב- 55 ח"כים לכל היותר, וימשיכו לקטר ולשנוא.