ניצחנו בהתשה

50 שנה מציינים למלחמת ההתשה – המלחמה הבלתי זכורה. התשובה לשאלה אם ניצחנו או לא, צריכה לעבור דרך נקודת המבט המצרית. האם המצרים השיגו את היעדים שלהם?

חגי הוברמן , ט"ו בסיון תשע"ט

דעות מלחמת ההתשה
מלחמת ההתשה
צילום: עצמי

תערוכה חדשה במרכז רבין על מלחמת ההתשה, שהשנה ובשנה הבאה ימלאו לה חמישים שנה, העלתה מחדש את השאלה הוותיקה, מי ניצח באותה מלחמה.

שלושה וֶטֶרנים ישראלים ותיקים, אלוף (מיל') עמי איילון שקיבל את עיטור הגבורה בקרב על האי גרין, אל"מ (מיל') קובי ריכטר – אחד מאלופי ההפלות של חיל האוויר, ותא"ל (מיל') אריה צידון, שפיקד על המבצע לחטיפת הרדאר הרוסי, שלושה אמיצי לב ללא עוררין, התראיינו השבוע ל'ידיעות אחרונות' ובפיהם הנהי הקלאסי הנצחי: הפסדנו במלחמת ההתשה. חיילים נהרגו לחינם. מנהיגי ישראל יכלו להשיג שלום ובחרו במלחמה. וכו' וכו'.

ממרומי תהילתם הצבאית המוצדקת לחלוטין, הם ניסו לשכנע אותנו לאמץ את חשיבתם המדינית המעוותת והעקומה: אם לא נמהר לוותר לפלשתינים, יהיה אוי ואבוי: מלחמה, קורבנות, נפסיד שוב. געוואלד. קדימה לוויתורים, להתקפלות ולנסיגות.

באמת הפסדנו במלחמת ההתשה? כדי לענות במדוייק, חייבים להתבונן במלחמה לא בעיניים ישראליות, אלא בעיניים מצריות. מלחמת ההתשה לא היתה יוזמה ישראלית, אלא יוזמה מצרית. לכן השאלה המתחייבת היא, האם המצרים השיגו את היעדים שלהם במלחמה, מתוך הנחה שהמלחמה הזו היתה מה שקרוי בדיפלומטיה 'משחק סכום אפס': ניצחון מצרי הוא הפסד ישראלי, ולהיפך.

נשיא מצרים נאצר (ליתר דיוק: נאסר) יזם את מלחמת ההתשה, במגמה ברורה להפעיל לחץ על ישראל, על-מנת שתיסוג בלי הסכם מדיני משטחי סיני ששוחררו במלחמת ששת הימים, בלי לשלם במטבע מדיני של הסכם שלום.

נאצר קיווה לפחות ש'ההתשה' – מונח שהוא המציא ("חרב אל-אסתנזאף") – תביא את ישראל לסגת מקו התעלה, כך שתתאפשר פתיחתה לשיט – וגם זאת בלי הסכם מדיני, בוודאי בלי חוזה שלום. ההתנגדות להסכם בוטאה ב'שלושת הלאווים' של ועידת חרטום: לא הכרה, לא משא ומתן, לא פיוס. נאצר נתן ביטוי לדוקטורינה שלו בנאומו בפרלמנט המצרי ב-23 בנובמבר 1967: "מה שנלקח בכוח - יוחזר רק בכוח".

האם היעד המצרי הושג? ברור שלא. למרות הלחימה הקשה, ישראל לא נשברה. נאצר לא זכה לראות בחייו גרגר מחצי האי סיני, והלך לעולמו חודשיים אחרי תום המלחמה, כשתעלת סואץ עדיין חסומה לשיט. כישלון מוחלט של מטרות המלחמה המצריות. המלחמה הסתיימה בהתשה קשה של מצרים. חילות האוויר הערביים איבדו 111 ממטוסיהם בקרבות אוויר ועוד כמה מאש נ"מ.

אמת: גם אנחנו שילמנו מחיר יקר. בשבעה-עשר חודשי הלחימה של מלחמת ההתשה בחזית הדרום נהרגו 367 ישראלים ו-999 נפצעו (968 הרוגים ו-3,730 פצועים בכל החזיתות סה"כ). לחיל האוויר הישראלי אבדו חמישה עשר מטוסים מתוכם רק ארבעה בקרבות אוויר.

אבל בתקופת המלחמה, המשק הישראלי המשיך לצמוח בקצב מואץ, בעוד במצרים היתה למלחמה השפעה הרסנית על המשק המצרי: צומצמו השירותים שמספקת המדינה, צומצמה פעילות הממשלה והוגבל היבוא כדי לאפשר את מימון ההוצאות הצבאיות שהגיעו לכ-43% מכלל הוצאות הממשלה המצרית.

מי שניסה לערער תוך כדי מלחמה את הניצחון שלנו, היה במאי תיאטרון שמאלני בשם חנוך לוין, שהעלה את ההצגה 'מלכת האמבטיה', שכל תכליתה היתה לערער את המוראל הישראלי. גם הניסיון הזה נכשל. ההצגה הורדה מהבמה אחרי הופעות בודדות.

איזה עורף חגג ואיזה פחד?

שלושת הוֶֶֶטֶרנים הישראלים חזרו גם השבוע על הטענה, שלא ייתכן שבעורף הישראלי התושבים חיו את חייהם בחדווה, בעוד הלוחמים מקיזים את דמם בחזית. "היינו חוזרים לבארים המלאים של תל-אביב ולא מאמינים", מספר עמי איילון. אכן, העורף הישראלי חגג, כשבחזית התעלה נפלו חיילים.

כך בדיוק נראה ניצחון ישראלי: כל מטרת המלחמה מבחינת ישראל היתה שהאזרחים בעורף יוכלו לחיות את חייהם השלווים, בלי הפרעה. ושוב, אם נקביל למציאות המצרית, העורף המצרי הרגיש מצויין את המלחמה. מה זה הרגיש? לא רק בגלל הפצצות העומק, אלא גם בגלל הפשיטות הקרקעיות.

תזכורת: ב-29 באפריל 1969, נערך מבצע בוסתן 22 במהלכו נחת כוח מסיירת צנחנים במסוקים סמוך לעיר לוקסור שבמצרים, כ-300 ק"מ מגבול ישראל, הניח מטעני חבלה בשישה עמודי מתח גבוה שהובילו חשמל מסכר אסואן לעמק הנילוס ולקהיר, וכן חיבל באנטנת קשר. ששת עמודי המתח הגבוה נהרסו, ונגרמו שיבושים בזרימת החשמל באזור הדלתא של הנילוס.

ב-17 ביוני 1969, השבוע לפני 50 שנה לפי התאריך הלועזי, ביצעו מטוסי מיראז' שהיו במשימת צילום מעל קהיר, בום על קולי, וגרמו לנזק למבנים ולניפוץ שמשות באזורי המגורים. לאחר התקרית יזמה ישראל הרעשות דומות שגרמו נזק רב למבנים ברובעי היוקרה של קהיר, במטרה להגביר את הלחץ על מצרים. בישראל לעומת זאת כל החלונות נותרו שלמים (למרות מקרה בודד, ב-29 בינואר 1970, בו הצליח מטוס מיג סורי להגיע לחיפה ולבצע בשמיה בום על קולי. באותו לילה היו הרבה בומים על קוליים בשמי דמשק).

ב-1 ביולי 1969 נערך 'מבצע בוסתן 25א' – פשיטה של שלושה כוחות צנחנים של צה"ל, מוטסים במסוקי סופר פרלון, על נקודות משמר מצריות בכביש ראס-זעפרנה שבמצרים. במהלך אותו חודש גם יזם חיל האוויר הישראלי, במטרה לשחוק את חיל האוויר המצרי, סדרה של קרבות אוויר באזורים שאינם מוגני טילים מצפון למפרץ סואץ, באמצעות פטרול של מטוסי מיראז' מעל אדמת מצרים, שפיתו הזנקת מיגים. בקרבות אלה שכונו קרבות 'טקסס' ו'אריזונה' הופלו כ-20 מטוסים מצריים.

בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969, הלילה ההיסטורי שבו דרך לראשונה אדם על הירח, החל מבצע בוקסר, שנמשך עד 28 ביולי וכלל תקיפה מסיבית של חיל האוויר הישראלי על יעדים לאורך התעלה, בהם סוללות טילי קרקע-אוויר, סוללות תותחי נ"מ, מתקני מכ"ם, סוללות ארטילריה, מוצבים וטנקים. בחודש שקדם לתקיפה זו נערכו ממערב לתעלת סואץ קרבות אוויר, שבהם נקבעה שליטתו של חיל האוויר הישראלי בתחום האווירי בעומק של 30(!!) ק"מ ממערב לתעלה.

ב-8 בספטמבר 1969 הרחיב צה"ל את הלחימה לגזרת מפרץ סואץ:  נערך מבצע רביב - פשיטה משוריינת ישראלית בעומק השטח המצרי במערב מפרץ סואץ, שבה ספגו המצרים כמאה הרוגים. בעקבות מכה זו הודחו הרמטכ"ל המצרי ומפקדי חיל הים וחיל האוויר המצריים.

יש תמונת ניצחון

בסוף 1969 יזמה ישראל הסלמה בלחימה, בדמות הפצצות בעומק מצרים. כצעד מקדים נערכה ב-25 בדצמבר תקיפה גדולה של חיל האוויר הישראלי, שבמהלכה הושמדו שתים עשרה סוללות של טילי קרקע-אוויר ששימשו להגנה על אזור קהיר, ולמחרת, ב-26 בדצמבר 1969, נערך מבצע 'תרנגול 53', שבו נגנב המכ"ם המצרי החדש P-12, שהיה ממוקם ק"מ אחד מראס-ערב אשר לחוף מפרץ סואץ. לישראל, חשוב להדגיש, לא נגנב שום מכ"ם.

ב-7 בינואר 1970 החלה ישראל בסדרת 'מבצעי פריחה" – הפצצות של חיל האוויר הישראלי על מחנות צבא בעומק מצרים. המטרות שנבחרו לא היו בעלות חשיבות גדולה, ולהפצצתן הייתה בעיקר מטרה מוראלית. ההפצצה האחרונה בסדרה זו נערכה ב-13 באפריל 1970.

תוצאת המלחמה מבחינה מצרית היתה, שהמצרים ספגו אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר. באותה שעה, בעורף הישראלי, חגגו בבארים בשלווה. בדיוק לשם כך נועד צבא ההגנה לישראל. בדיוק לשם כך, אכזרי ככל שזה יישמע, חיילי צה"ל מסכנים את חייהם.

מלחמת ההתשה, השמיעו  הווטרנים הישראלים את הטענה הישראלית הקלאסית, הסתיימה ללא תמונת ניצחון. "אין פה את האלוף ברן מניף את דגל הדיו, את יוסי בן חנן מניף קלאצ'ניקוב בתעלה", מתלונן עמי איילון בראיון. אני חולק עליו. למלחמה הזו היתה תמונת ניצחון מאד בולטת: תמונת הישראלים החוגגים בבארים המלאים של תל-אביב. אין תמונה יפה ומשכנעת מזו.