יותר נח לברוח - תגובה ליובל דיין

במקום לבדוק איפה היו הסדקים בתהליך התשובה שלו, סדקים שהתבטאו בחוויות המעוותות שעברו עליו – בחר יובל דיין להשתלח בצורה גורפת בעולם התשובה ובקודש בכלל.

הרב יהושע וידר , כ"ג בסיון תשע"ט

דעות הרב יהושע וידר
הרב יהושע וידר
צילום: ערוץ אורות, ראש יהודי

הפוסט שפירסם אתמול יובל דיין הפך לכדור-שלג שהחל להתגלגל במחוזותינו, וכדאי לקרוא את תוכנו בהילוך-איטי, כדי להינצל מסכנות השלג: לא להתקרר ובעיקר לא להחליק...

כמי שמצוי למעלה מעשור שנים בקהילת התשובה, כמרצה במסגרת מרכז "ראש יהודי" בתל-אביב ובמדרשת "שושנת אביב" שעל ידו, מוכרות לי מאד תופעות השחיקה, המשברים, ולעיתים גם הקריסה הרוחנית. הרי בשום שלב אין לנו תעודת-ביטוח רוחנית המחסנת אותנו בפני נסיונות. פעמים רבות מעורבים בתהליך התשובה לא מעט סיגים של דמיונות, אגו, רגשות-אשם מופרזים, "אורות" מסנוורים של התחלה חדשה ועוד. המשברים נועדו לִבְרוֹר סיגים אלו כדי שנוכל להמשיך ולהתקדם ממקום מדוייק יותר וצנוע יותר.

הבחירה של יובל דיין היתה הפוכה: במקום לבדוק איפה היו הסדקים בתהליך התשובה שלו, סדקים שהתבטאו בחוויות המעוותות שעברו עליו, ולגמרי מיוזמתו (הרי אף רב לא הדריך אותו "להכות את עצמו עד זוב דם בלילות" ולהיות "אכול שנאה עצמית ורגשי נחיתות", אלו המצאות שלו) – בחר דיין להשתלח בצורה גורפת ומכלילה בעולם התשובה ובקודש בכלל. 

ברור שיש הרבה מה לתקן בכל מגזר. בדיוק בגלל זה תשובה היא לא אקט חד-פעמי אלא תהליך-חיים שהירידות הינן חלק מובנה בו בדיוק כמו העליות, ודווקא הן יכולות לזכות אותנו בהתחדשות ובהיפתחותם של אופקים חדשים. לנצל את הבלבול והכאב כדי לתת לגיטימציה לעשות מה שבא לך – זה בדיוק ההיפך מחיפוש רוחני אמיתי. 

נכון שרדיפת כסף וכבוד המנצלת את שמו של הבורא ואת "עשיית הנפשות" דוחה אף יותר ממקבילתה החילונית, שאיננה נזקקת להתחזות של "לשם שמיים" כדי לממש את תאוותיה, אבל האמונה בבורא עולם ובתורת משה לא מתחילה ולא נגמרת ברמתם האישית והקהילתית של מאמינים מתת-מגזר כזה או אחר. מי שהפך את עצמו לגורו מטעם עצמו המנסה להתפרנס ממכירת תובנותיו הרוחניות הבוסריות והמבולבלות לקהל צעירים וצעירות המבולבלים אף יותר ממנו היה יובל דיין עצמו, וגם לזה אף רב לא כיוון אותו... 

מה שמתבקש ממי שטוען שלימד את לשונו לומר "איני יודע" הוא לא לעשות אידאליזציה של אי הידיעה ולהפוך את ההתנהלות המופקרת לאדמו"ר החדש שלו, אלא לגשת מחדש בענווה וביסודיות המתבקשים לארון הספרים היהודי לדורותיו, ולמצוא בו את המענה לכל תהיותיו, ולא לאור זרקורי הרשת והתקשורת. 

במי שבוחר שלא לעשות כך מותר לחשוד שהמניע לבחירתו לא להמשיך בחיפוש המקום ובית המדרש המתאימים לו בתוך עולם הקודש הוא לא חוסר-האמון ששם תימצא התשובה, אלא דווקא הידיעה הפנימית שהתשובה כן נמצאת שם. אבל היא מחייבת. יותר נח לברוח.