ואף מילה על יובל

ערן קליין , כ"ז בסיון תשע"ט

דעות ערן קליין
ערן קליין
צילום: אלדד נחמן

התגובה הראשונית מובנת. אנו נדרשים להגן על עצמנו, על אמונתינו. או אז אנחנו מסבירים לעצמנו, ולאחרים, שההוא טעה, לו זה היה מר, ואילו לנו זה מתוק.

ואני, אני שואל, ורק את עצמי, איפה הסיפור הזה פוגש אותי?

מתי בפעם האחרונה הרגשתי שכמעט נגמרו לי המצברים? שאני על עיוור?

כן אני, אני הדתי, הדוס, עם הציצית ועם הזקן ועם המניין.

והנה שאלה חשובה לבירור: מה באמת מחזיק אותי בכל זאת בסיפור הזה של הדת? ולמה כשהלב מתרוקן, ריק, כלום, אני בכל זאת עדיין מבקש, רק ממנו, שיתן לי לב? פרדוקס דתי מובנה...

אז זהו. מכאן, כנראה, כל אחד לעצמו.

ובכל זאת, הנה מה שאני מספר לעצמי:

סיפור אחד שנגע בי פעם זה מר' שלמה קרליבך על הברכה שאביו היה מברך אותו בכל ערב יום כיפור. ר' שלמה מספר שכשהיה אביו מניח את ידיו על ראשו, ומברכו שיהיה צדיק עובד ה', היה לוחץ אותו בחוזקה כדי שלא יוכל להרים את הראש ולראות את הדמעות שבעיני אביו.

חשבתי, כמה יש בדמעות אמונה של אבא, בערב היום הקדוש הזה.

זכיתי, ולא מזמן שאל אותי חבר בשיחת רעים מה באמת מחזיק אותי, בסוף בסוף, כשכבר לא רואים כלום.

עניתי לו ממשהו שקראתי פעם בשם הרב ליכטנשטיין זצ"ל. תורף הדברים, כמו שאני פגשתי וזוכר, שהרב חווה בפשטות את המציאות הרוחנית כממשית הרבה יותר מהעולם הזה.

גם אני ראיתי דמעות של אמונה בעיני אבי ז"ל. ובאמת שאני חש ששום דבר לא ממשי לי בעולם כדמעות אלו.