יגונו של אח

בני ישראל חסרו את המים שלהם, אבל משה איבד אחות אשר השגיחה עליו בינקותו, תמכה בו לאורך שנים ועזרה לו לשאת בנטל ההנהגה.

הרב פרופ' יונתן זקס , א' בתמוז תשע"ט

יהדות הרב יונתן זקס
הרב יונתן זקס
צילום: רויטרס

חקת (במדבר יט:א-כב:א)

 תקרית מי מריבה מטרידה את הקורא ואף מזעזעת אותו.

העם מתלונן. אין מים. זו תלונה מוכרת וצפויה. מסוג הדברים שקורים במדבר. משה אמור להתמודד איתה בקלות יחסית. כבר היו לו אתגרים קשים ממנה. אך הפעם, במֵי מריבה, מתפקע בו זעם אצור. "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם" (במדבר כ, י-יא).

במאמרים קודמים שכתבתי על פרשה זו טענתי שמשה לא חטא. הוא פשוט היה המנהיג הנכון לדור יוצאי מצרים – אך לא לדור ילדיהם שעתידים היו לעבור את הירדן, לכבוש ארץ ולבנות חברה. העובדה שלא ניתן לו להנהיג את הדור הבא ולהכניסו לארץ לא הייתה כישלון כי אם כורח המציאות. כשבני ישראל היו קבוצת עבדים שנזרקה אל החופש, באה לפתע בברית יוצאת דופן עם בורא עולם ויצאה למסע מפָרֵך גוף ורוח, נדרש להם מנהיג חזק היודע לִשְׂרוֹת עם אלוהים ועם אנשים. אך עתה, כשהם עומדים להיות בּוַנֶָיהָ של חברה חדשה, דרוש להם מנהיג שלא יעשה את המלאכה במקומם, אלא ייטע בהם את הרצון לעשות למענם בעצמם.

פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני הלבנה, אמרו חז"ל.(1) אור השמש כה חזק, שהוא אינו מותיר לאורות קטנים, כגון אורותיהם של נרות, להצמיח תועלת כלשהי. לעומת זאת, כאשר מקור האור היחיד הוא הירח, אור הנר מוסיף עליו. כל אחד הוא נר קטן – ומה יעשה נר קטן כשהשמש זורחת? לא לכל עת מתאימה אישיות חזקה וקורנת כמשה.

אך גם אם אין לתמוה על "העונש", אפשר לתהות על "החטא". מה גרם למשה להתפרץ, ולא לעמוד בניסיון שעמד בו כבר בעבר? מדוע איבד משה לרגע את עשתונותיו? למה דווקא אז, ודווקא שם?

התורה מתארת שתי אפיזודות דומות קודמות. הראשונה אירעה במרה, סמוך לאחר קריעת ים סוף (שמות טז, כב-כו). העם מצא מים, אך הם היו מָרים. משה התפלל אל האלוהים, וה' לימד אותו כיצד להמתיק את המים, והבעיה נפתרה. המקרה השני אירע ברפידים (שמות יז, א-ז). הפעם לא נמצאו מים כלל. העם רב עם משה, ומשה גער בו: "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'?". הוא צעק אל האל, "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!". האל הורה לו לקחת את מטהו אל הצור בחורב, ולהכות בו. משה עשה כן – והמים יצאו מהסלע. הייתה דרמה, היה מתח, אך הם היו כאין וכאפס לעומת אלו שבפרשת חוקת. משה, מבוגר בארבעים שנה כמעט מכפי שהיה בפעמים הקודמות, עם ארבעים שנות ניסיון מנהיגותי, ודאי היה מסוגל להתמודד אחרת. הרי הוא כבר היה שם.

הכתוב מספק לנו רמז, אך הרמז דק וקל להחמיצו. הפרק מתחיל כך: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כ, א-ב). רבים מן המפרשים עמדו על האפשרות לקשר סיבתי בין מות מרים לבין המחסור הפתאומי במים. על פי המסורת, באר פלאית ליוותה את העם בנדודיו במדבר בזכות מרים – וכשמתה חדלו מי הבאר.(2)

אך אפשר להסביר את הקשר אחרת – לא על דרך הפלא אלא על דרך הפסיכולוגיה. משה איבד את העשתונות כי אחותו מרים אך זה עתה מתה. הוא התאבל על אחותו הבכורה. קשה לאבד אב ואם, אבל מבחינות מסוימות קשה אפילו יותר לאבד אח או אחות. אחיו ואחיותיו של אדם הם בני דורו. במותם, הוא מרגיש כי מלאך המוות הגיע אל סביבתו. הוא מעומת עם ידיעת סופו שלו.

מרים הייתה למשה יותר מסתם אחות. בקטנותו, היא אשר התייצבה להשגיח עליו מרחוק כשהושם בתיבה ביאור. לה היו העוז והתושייה לפנות אל בת פרעה ולהציע לה למסור את הילד למינקת עברייה, וכך הבטיחה שמשה הילד יכיר את משפחתו, את עמו ואת זהותו.

על פי מדרש חז"ל, לזכותה של מרים נזקפת אף עצם הולדתו של משה. אביהם, עמרם, היה גדול הדור. לנוכח גזרת פרעה להשליך ליאור את כל הבן היילוד הוא התגרש מאשתו – מחשש שיולידו בן והוא יירצח. בני ישראל ראו ועשו כמוהו. מרים הוכיחה את אביה: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא". עמרם הודה בצדקתה של בתו. הבעלים והנשים שבו אלו לאלו. יוכבד הרתה ומשה נולד.(3) המדרש אומר, במובלע, שלילדה בת שש היו יותר חוכמה ואמונה מכפי שהיו לגדול הדור.

משה ידע, מן הסתם, שהוא חב למרים את קיומו – או, גם אם נסתפק בפשוטו של מקרא, שהוא חב לה את הכרת הוריו האמיתיים ואת שייכותו לעַמו. לאחר שנות פירוד, שנות חייו של משה במדיין, מרים ליוותה את משה לכל אורך שליחותו הציבורית. היא הנהיגה את מחולות הנשים ושירתן אחר קריעת ים סוף. המקרה היחיד המציג אותה לכאורה באור שלילי, עת דיברה באחיה משה על כי אישה כושית לקח ולקתה בצרעת (במדבר יב, א-יד), מבואר בפי חז"ל באורח חיובי יותר. הם אמרו שהיא מתחה ביקורת על משה שפרש מאשתו ציפורה כדי להיות בכוננות מתמדת לנבואה. מרים חשה את מצוקתה של הרעיה הננטשת. והלא גם היא, מרים, ואהרן, זכו לנבואה, אך לא נצטוו להיות פרושים. אולי מרים טעתה, אומרים חז"ל, אך לא מתוך זדון. לא קנאה באחיה הדריכה אותה, אלא אכפתיות כלפי גיסתה.

התפרצות הזעם של משה אירעה, אם כן, לא בגלל עצם תלונתם של בני ישראל הצמאים אלא בגלל יגונו. בני ישראל אולי חסרו את המים שלהם, אבל משה איבד אחות אשר השגיחה עליו בינקותו, הדריכה את צמיחתו, תמכה בו לאורך שנים ועזרה לו, כמנהיגת הנשים, לשאת בנטל ההנהגה.

על הדעת עולים דבריו של ברק בן אבינועם, איש הצבא, לדבורה הנביאה והשופטת: "אִם תֵּלְכִי עִמִּי, וְהָלָכְתִּי; וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ" (שופטים ד, ח). ברק היה קשור לדבורה הרבה פחות מכפי שמשה היה קשור למרים, ועדיין ברק מודה בתלותו באישה חכמה ונועזת. משה ודאי הרגיש כך ביתר שאת.

השכול עושה אותנו פגיעים. בתהום יגוננו אנו עלולים להתקשות למשול ברגשותינו. אנחנו טועים. אנחנו פועלים בפזיזות. לרגעים נוטש אותנו כושר השיפוט. אלה הם תסמינים שכיחים בקרב בני אדם רגילים כמונו. אצל משה יש גורם נוסף. הוא היה נביא – והעצבות עלולה לפגוע בכושר הנבואה שלו. הרמב"ם ענה לקושיה איך יעקב אבינו, שהיה נביא, לא ידע שבנו יוסף חי, בתשובה הפשוטה ביותר האפשרית: בגלל האבל נסתלקה ממנו רוח הקודש. לאורך עשרים ושתיים שנות אבלו על יוסף לא שרתה עליו הנבואה.(4) משה, אדון הנביאים, לא איבד את כושר הנבואה שלו גם כשהיה נתון באבל. הרי מסופר במפורש שהאל אמר לו לדבר אל הסלע. אך נראה שהמסר הזה לא נקלט אצלו במלואו. זו הייתה השפעת האבל.

הפרטים משניים לדרמה האנושית שנגולה לעינינו ביום ההוא. אכן, משה עשה דברים שלא צריך היה לעשות, ואף לא ראוי. הוא היכה בסלע במקום לדבר אליו; הוא דיבר בגוף ראשון רבים, "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" במקום בלשון נסתר, שהרי האל הוא המוציא את המים; הוא יצא מכליו. אבל לב הסיפור עניינו משה האדם, הנתון בכף העוגמה, פגיע, חשוף, מוצף; משה האיש שנִתייתֵם מהאדם שהיה עוגן חייו – מאחותו שבזכותה, למעשה, הוא היה האיש שהוא היה. האובדן המערער הזה הוא אבי כישלונו של משה במי מריבה.

פרשיית מי מריבה, יותר מכפי שהיא סיפור על מנהיגות ועל משבר, או על מטה ועל סלע, היא סיפור על אישה דגולה שרק עם הסתלקותה נתגלתה מלוא גדולתה לעין.

------

1. בבא בתרא עה ע"א.

2. רש"י לבמדבר כ, ב; תענית ט ע"א; שיר השירים רבה ד', יד, כז.

3. סוטה יב ע"א. 

4. "שמונה פרקים" לרמב"ם, פרק שביעי.