אחי ואחיותיי בעוטף עזה

בעז שפירא , א' בתמוז תשע"ט

דעות בעז שפירא
בעז שפירא
צילום: עצמי

פעם, לפני הרבה שנים, כונה האזור שמסביב לעזה "עוטף עזה". היום, לאחר גירוש אחיכם היהודים מנחלותיהם, פיזור קהילות שלמות, החרבת בתי הכנסת בגוש וריסוק היישובים ומסירת נחלת אבותינו לרוצחי החמס עזה עוטפת אתכם.

הפגזות בלתי פוסקות, אש בשדותיכם, תבערה ונפץ, פחד ושגרת מלחמה – כל אלה היו לנחלתכם – אחיכם בעלי מסירות הנפש כבר אינם בגוש קטיף- משם הגנו עליכם בגופם.

אני מבקש בשורות הבאות להזכיר נשכחות – לימים שקדמו למה שרבים מכם מכנים התנתקות ואילו אנו מכנים גירוש וחורבן. הימים היו ימים קשים של מאבק, ניסיונות בלתי נלאים לשכנע ולהסביר לעם ישראל כולו את הצפוי לנו באם יתממש חלילה הפשע אותו זומם לבצע הדיקטטור אריק שרון אשר במסע כוחני דרס את הדמוקרטיה, התעלם זכויות אדם, ובגד בארץ ישראל. 

הימים הארוכים בהם נאבקתי לשכנע כללו עשרות ביקורים בגוש קטיף. הייתה בנו אמונה גדולה שניתן לשנות את רוע הגזרה וכי זה יקרה ברגע שהלבבות של כל היהודים בארץ ישראל יהיו לאחד. כידוע לכול ולאסוננו הגדול כל הניסיונות לא עלו יפה ולבסוף יצא הגירוש אל הפועל. גירוש שתוצאותיו הרות האסון היו ידועות מראש.

את האמת יש לומר: אתם, אחינו ואחיותינו תושבי עטוף עזה, רציתם שהגירוש יצא אל הפועל. לא רק שהייתם מעוניינים בגירוש אלא שגם פעלתם בעניין תוך שבאופן מדהים הנכם מפנים עורף לאחיכם היהודים תושבי גוש קטיף אותם האשמתם בהאשמות שווא שאינן קשורות עם המציאות.

"חיילי צה"ל שומרים עליכם, מתים ונפצעים בגללכם" הרהבתם עוז להתריס. "אתם מונעים את השלום" ליהגתם, "בגללכם תושבי עזה סובלים" ועוד כיוצא באלה טענות ריקות שאינן אמת.

זכורה לי משמרת קבועה שלכם תושבי העוטף בצומת גמא בואכה כיסופים. שלטים עם מסרים קשים, שלטים עוינים, האשמות וטרוניות נגד יהודי גוש קטיף האמיצים התמימים והישרים שמסרו נפשם על הפרחת נחלת אבות ושמירה על ארץ ישראל. ולא רק שלטים- במו אזני שמעתי גידופים, האשמות ושנאה. בתחילה הייתי עוצר ליד המפגינים בעד הגירוש ומנסה להחליף כמה מילים- עד אשר גיליתי שהאוזניים וגם הלב ערלים ואין עם מי לדבר.

במפגש טעון עם תושבי העוטף ניהלתי ויכוח עם אדם מבוגר ונעים סבר מקיבוץ יד מרדכי. הוא טען ש"ההתנתקות" תביא עמה שקט שלום ושלווה. השבתי לו שדבריו מופרכים וכי במהרה ייווכח לדעת שהגירוש יביא להפגזת יד מרדכי , כל עוטף עזה ואף יותר מכך. האיש הביט אלי כשתימהון שפוך על פניו ואמר "אתה שם לב למה שאתה מדבר?, מנין לך ההשגות המשונות האלה, הרי ברור שהביטחון יגבר והשקט יובטח".

בפגישה טעונה אחרת של "חברים מקשיבים" פנתה אחת מתושבות הגוש אל חברתה ל"הקשבה ולחברות" במה שנשמע כקול תחינה- "בסדר, הבנו שאת בעד, גלי לפחות הבנה לסבל האנושי שלנו, הפגיני מעט חמלה, אמרי לנו שאת אוהבת אותנו ומשתתפת בכאב". ה"חברה" ענתה-" אני לא משתתפת בצערך, את הבאת את זה על עצמך בכך שהתיישבת כאן. וגם, גרמת להרג חיילים ששמרו עליך". לב של אבן כבר אמרנו?....

סוד גלוי הוא שהנטייה הפוליטית בהרבה מיישובי העוטף היא שמאלה. תמימות?, ריחוק משורשים יהודיים?, נאיביות גדולה? ואולי כולם גם יחד. בכל מקרה - אהבת האדם, שלא לדבר על אהבת אחים- את זה לא הרגשנו מכם. להיפך- חשנו עוינות, שמחה לאיד, ביקורת ואף שנאה. "ילמדו אתכם לקח", "תפסיקו להוות נטל ביטחוני", ו"גרורות סרטניות". לא המצאתי הביטויים הקשים לעיל- שמעתי אותם יותר מפעם במו אוזני. 

ובפרוץ הגירוש הפגינו חלק מכם רשעות לשמה. בעת שאחינו המגורשים מבתיהם מובלים באוטובוסים ודחוסים משל היו בהמות או אשפה- עמדו חלק מכם לצדי הצירים מוחאים כף- "הגיע היום המיוחל"!!

חלפו כחמש עשרה שנים ומהאמת המרה אי אפשר לחמוק. אלפי פצצות, הרג ותבערה, מנהרות מוות נחפרות מתחת לבתיכם, ילדים עושים במכנסיים בשנתם. כמה מבצעים צבאיים ומחיר דמים כבד שלא פתרו את הבעיה, כעת גם עפיפונים המכלים את שדותיכם. ואתם..... כמו אותו קוזק נגזל מתראיינים מעל כל במה ומלינים- כך אי אפשר לחיות. 

שומע אני את הראיונות הרבים בהם קולכם נשמע, ער אני למצוקה וקשוב לבעיות. מבין אני ללבכם שהרי הנכם טועמים מעט מן המעט ממה שעבר על תושבי הגוש עזי הנפש שמסרו נפשם על ביצור ביטחון יישוביכם וביטחון המדינה כולה- נושאים בעול באצילות ובענווה. וזה עוד בטרם נזכיר את הפגיעה הקשה בריבונות אותה אנו חווים, את חיסול ההרתעה של צה"ל ועוד......

כיום מתראיינים רבים מכם מעל כל במה. שומעים ייאוש בקולותיכם, שהרי חייכם אינם חיים וכל תלונותיכם מוצדקות. אתם מבכים את תחושת ההפקרה, אתם מלינים על קולות הנפץ, אתם מבכים את שדותיכם השרופים ואת פרי עמלכם המתכלה לנגד עיניכם ואין מושיע. קשה לראות בסבלם של אחים, כואב לחוות השפלה לאומית, מייסר לראות את הפגיעה בריבונותנו.

ואתם עסוקים (ובצדק) במר גורלכם אותו הנכם מביעים תדיר. אלא שמבעד לתלונות, בין הבכי לנהי ובתוך כל המצב העגום אליו נקלענו בשל הגירוש ההוא בו הייתם מעוניינים ובו תמכתם, מילה אחת בולטת בחסרונה ואותה טרם שמענו מפיכם:

סליחה.