הממצאים האמיתיים ממותו של סלמון טקה

עצם העובדה שבני העדה האתיופית מוצאים טעם להזכיר את מוצאם היא מזעזעת בעיני. הגיע הזמן לעשות תיקון חברתי עמוק, לחבק ולחנך ביתר שאת וביתר עוז.

יאיר אנסבכר , ד' בתמוז תשע"ט

דעות מחאת העדה האתיופית
מחאת העדה האתיופית
צילום: עצמי

ההפגנות האלימות וחווית האנרכיה שהתלוו למותו של הצעיר סלמון טקה בשבוע שעבר זכו בצדק לגינוי מקיר לקיר בקרב כל מי שמדינת ישראל חשובה לו.

יחד עם זאת, אסור שהאירועים הקשים האלה יאפילו וישכיחו את המצוקה האמיתית ואת הצעקה הכנה של בני העדה האתיופית.

האירועים הללו הן קריאת השכמה בעבור כל מי שרואה עצמו מחנך או עוסק בעתיד החברה הישראלית. הרי תמיד ניתן לומר שאירוע מסווים הוא נקודתי, לא מייצג, מוקצן, אך עוצמת הרגשות שהתפרצו מעידה כי הקרע אמיתי וכי הוא רובץ  לפתחנו.

כמחנכים תפקידנו להסביר לשוטרים (הגיבורים והיקרים) שהם עצמם מהווים סוג של מחנכים, שהם נתפסים על ידי האזרחים ובייחוד על ידי בני הנוער כבעלי סמכות לא רק בהקשר לתפקידם הישיר אלא גם ובעיקר כמי שמיצגים את המדינה בכל פינת רחוב, אם ירצו ואם לא הם דמויות לחיקוי ולכן אסור להם לעולם לעבור על הציווי הראשון בעשרת הדיברות של כל המחנכים: "לא תפחד" (מהמחונך), הפחד מסוכן כי הוא מטשטש את תפקידו של המחנך  ומוביל אותו לבסוף להתייחסות אל המחונך כאויב.

בהקשר זה עומדת לנגד עיני דמותו של שייקה אופיר ז"ל בסצינה המפורסמת מן הסרט "השוטר אזולאי" בה הוא מרגיע הפגנה אלימה של מתפרעים חרדים באמצעות ציטוט פסוקים מהתנ"ך... השוטר אזולאי לא ראה בחרדים המתפרעים אויבים אלא בני אדם כמותו, ובאופן כזה הוא ניגש אליהם ופתר את הבעיה באופן מרשים ומשעשע ללא אלימות.

זהו אמנם קטע היתולי אבל הייתי מראה אותו לכל חניך בבית הספר החדש והמשוכלל לשוטרים בבית שמש. 

וישנו חשבון נפש עמוק וכאוב עוד יותר שעלינו לעשות בהקשר לחינוך שלנו בסוגיית אחינו היהודים והישראלים שמקור עדתם מאתיופיה. העובדה- הם מרגישים דחויים, לא מקובלים ולעיתים אפילו שנואים.

מציאותית אינני חושב שהרגשתם נכונה ולדעתי האישית הרוב המוחלט של עם ישראל מרגיש אהבה רבה כלפי בני העדה, אבל יתכן שאיני רואה את המציאות נכוחה. לצערנו המשותף הם גם יודעים לנופף במגוון דוגמאות עצובות שמדגימות את האפליה ממנה הם סובלים: ילדים שלא מתקבלים לבתי ספר, הפגיעה בכבודם של עובדי יקב ברקן, זריקת תרומות דם לפח, האדישות הציבורית לגורלו של השבוי אברה מנגיסטו בניגוד להתגייסות הטוטאלית במקרהו של גלעד שליט ועוד דוגמאות רבות.

מעל הכל משימתנו כעת היא לגרום להם להבין שהם לא "אתיופים" אלא פשוט אחינו ודי. ארצות המוצא של כולנו, עם המהגרים המגוון בהיסטוריה, הן בדיוק מה שהן - ארצות מוצא ודי. כעת כולנו כאן יחד ישראלים ויהודים. ועצם העובדה שבני העדה מוצאים טעם לשוב ולהזכיר את מוצאם מזעזעת בעיני. הגיע הזמן לעשות תיקון חברתי עמוק, לחבק ולחנך ביתר שאת וביתר עוז. לכיפה הסרוגה יש כהרגלה הטוב הרבה מה לתרום בנידון.